יצא לכם לראות לאחרונה איזה סיטקום ממש שווה? יש עוד בכלל דבר כזה היום? ב-1998 שודר הפרק האחרון של "סיינפלד".
שש שנים לאחר מכן, ב-2004, שודר הפרק האחרון של "חברים".
כאשר ירדה "חברים" מהמסך, היו מי שתהו אם תם עידן ה"סיטקום". האם לפורמט הותיק והאהוב של תוכנית מצבים קומית יש עוד מה להציע.
ואכן, נדמה שלאחר ירידת "סיינפלד" ו"חברים", שני הסיטקומים המצליחים ביותר של שנות ה-90 וה-2000, אין בנמצא סדרות קומיות שמצליחות להגיע לרמת הפופולאריות הרבה שצברו שתי אלו, ולשחזר את מרכזיותן בתרבות האמריקאית.
לתוך המצב הזה נכנסה "המשרד" (The Office) בשנת 2005. לטעמי, מדובר כיום בסיטקום הכי ראוי שיש בנמצא (גם בגלל שאין מי יודע מה תחרות ראויה ב"בנמצא"). על פניו, "המשרד" לא אמורה להיות סדרה ששווה להתייחסות מיוחדת. בסך הכל מדובר ב"איזרוח" מקומי של פורמט מחו"ל – פעולה חסרת מקוריות, שנועדה להיבנות על הצלחה מוכחת במקום אחר. אבל מאפייני הסדרה השונים, גם אם אף אחד מהם לא הומצא בה או הוצג בה לראשונה, הופכים אותה לחריגה בנוף הסטיקומים הטלויזיוניים, לפחות כפי שהיה מוכר בעבר.
למעשה, לא תהיה זו הגזמה להגיד ש"המשרד" בעצם מסמנת ומאפיינת את "הסיטקום של ההווה", את הדור החדש של סדרות המצבים הקומיות. המאפיינים שלה כ"כ שונים מאלו הקלאסיים של הז'אנר, שכאשר נתבקשתי באחד מהקורסים שעשיתי במהלך לימודי התקשורת לכתוב עבודה שמנתחת סדרה אמריקאית עכשווית - בחרתי אותה לניתוח. מה בעצם כ"כ שונה ב"המשרד"? באיזה מאפיינים שונים היא מתהדרת? אז ככה:
פורמט הייחוד המרכזי של הפורמט הוא השימוש בקונספט ה"מוקיומנטרי" – ז'אנר חדש יחסית (החל להופיע בשנות ה-80) המציג עלילה בדיונית בתוך פורמט דמוי סרט דוקומנטרי. סרט הקולנוע שסימל את תחילת השימוש במוקיומנטרי הוא This Is Spinal Tap, בבימויו של רוב ריינר (1984), אך וודי אלן השתמש במאפיינים דומים כבר ב-1969, כשביים את סרטו הראשון Take The Money And Run, וכן ב-1983, בסרטו Zelig.
בניגוד לסדרות בהן המצלמה היא "זבוב על הקיר" (נוכחות נעלמת ולא מורגשת), ב"המשרד" המצלמה היא נוכחת ברורה, ויש התייחסות אליה ואל הדוקומנטריסט המפעיל אותה.
דמויות שתי הדמויות המרכזיות בסדרה הן המנהל מייקל סקוט (סטיב קארל) ועוזרו דווייט שרוט (ראיין ווילסון). הדבר החשוב בעובדה זו הוא שלמרות שמדובר בדמויות המרכזיות – לא מדובר באנשים חיוביים. מסורתית, הגיבור של סיפור הוא דמות חיובית, אותה הצופה צריך לאהוב ואיתה הוא אמור להזדהות. גם היום מתארות רוב יצירות התרבות דמות חיובית, שהיא הפרוטגוניסט של הסיפור. כאשר מוצגת דמות שלילית, היא לרוב מוצגת כאנטגוניסט בה נאבק הגיבור, דמות שקיומה בעצם נועד לתרום להגברת האהדה לגיבור הראשי. סיפורים בהם האנטגוניסט הוא הדמות המרכזית הם מעטים, יחסית. גם בסיטקומים זהו בדרך כלל המצב – הדמות הראשית היא דמות חיובית, לפחות ברוב המובנים, המאפשרת הזדהות. ב"חברים", למשל, יש שש דמויות מרכזיות. לכולן יש יתרונות וחסרונות, אך אף אחת מהן לא מאופיינת כ"שלילית".
סדרות בהן הגיבור הוא דמות שאינה נתפסת בהכרח כחיובית הן נדירות, יחסית. אחת הותיקות שבהן היא הסיטקום המצויר "משפחת סימפסון" שם ה"כוכב" הראשי הוא הומר סימפסון – דמות בעלת תכונות שליליות רבות. ובכל זאת, הומר הוא האייקון הגדול ביותר של "משפחת סימפסון", ודמות מפתח בתרבות האמריקאית. עוד דמות כזו היא אל באנדי, מ"נשואים פלוס". מדובר בלוזר מובהק, אדם שלא הצליח להגשים את החלום האמריקאי וסובל מחייו העלובים לצד משפחתו, אותה הוא לא מסמפט ומעבודתו כמוכר נעליים – אותה הוא מתעב. גם אל באנדי הפך לאייקון ולדמות אהובה, על אף אלמנטים שליליים רבים בעיצוב אישיותו. ב"סיינפלד" הגדילו לעשות ובעצם כל ארבעת הדמויות המרכזיות הן דמויות שיכולות להיתפס כשליליות. כולם חסרי רגש, אינטרסנטים, לא ישרים ומשתמשים באנשים בצורה אינסטרומנטלית. ועדיין, "סיינפלד" היתה מהסיטקומים הגדולים ביותר אי פעם.
גם ב"המשרד" בחרו להציב בראש שתי דמויות שנתפסות כשליליות על ידי הסביבה שלהן.
מייקל סקוט הוא התגשמות הסיוט של הבוס הרע. בדומה להומר סימפסון, גם הוא אדם חסר כישורים שהגיע למקום שגדול עליו (הומר סימפסון הוא פקח בטיחות בכור גרעיני, מייקל סקוט הוא מנהל איזורי של משרד השייך לתאגיד). הוא עצלן (מבזבז זמן עבודה לרוב במשרד, ואף מסיח את דעתם של עובדיו מהעבודה), טיפש, ילדותי/אינפנטיל, חסר הגיון, מציק, מעצבן, מנדנד, מעליב (שלא בכוונה – כלומר: גם חסר טאקט). הוא לא מוכשר בעבודתו ולא משקיע בה. למעשה, אחד העובדים שעברו תחתיו (כעובד זמני) הופך במהרה להיות הבוס שלו בתאגיד.
דוויט מאופיין גם הוא כטיפוס שלילי. רוב העובדים במשרד לא אוהבים אותו (הדגש על ג'ים, שבהחלט מאופיין כדמות חיובית, ומתעמת עם דוויט תכופות). הוא מוזר ובעל מנהגים מוזרים, נוקשה, חסר חוש-הומור, לא מפרגן, מלשן וצמא לכוח (נאבק על שידרוג שם תפקידו הרשמי). הוא חנפן מאוד, ומתייחס למייקל כאל דמות דגולה (בדומה לסמית'רס, עוזרו של מר ברנס ב"משפחת סימפסון").
ובכל זאת, שתי הדמויות האלה מובילות את "המשרד", כאשר הדמויות החיוביות (בעיקר ג'ים ופאם, המאופיינים כאנשים יפים חיצונית וטובים פנימית) הן במקום השלישי והרביעי מבחינת מרכזיותן בסדרה. מייקל ודוויט הם לא הדמויות היחידות בהן דבק גוון שלילי. דמותו של קריד ברטון, מעובדי המשרד הזוטרים, מאופיינת כרמאי. הוא גונב כסף וממציא מזימות לקבלת כסף ברמאות. למרות ההתנהגות הפלילית לחלוטין הזו, בשום שלב בסדרה לא מושם על כך דגש מיוחד, והדמות ממשיכה לתפקד ולהיות דמות רגילה מהצוות. קשה לחשוב על עוד סיטקום אמריקאי שבו מעשה גניבה לא יגרור תפיסה, עונש ומוסר השכל.
תסריטאי הסדרה משכילים ליצור את מייקל ודווייט כדמויות עגולות ובעלות ניואנסים חיוביים (גם אם מעט), מה שמקל על האהדה אליהם. באחד הפרקים בהם מייקל מתבקש להעיד נגד התאגיד כדי לתמוך בגרסתה של זוגתו ג'ן (שפוטרה מעבודתה בתאגיד) – הוא מסרב לעשות זאת, מכיוון שהוא מרגיש שהתאגיד לא חטא לו, ואינו רוצה לתת עדות כוזבת. התנהגות זו מציגה פן ישר והוגן של מיייקל. גם לדוויט יש את הרגעים בהם הוא מתנהג בצורה חיובית שהופכת אותו לחביב יותר על מי שצופה בו, דוגמה אחת אפשר למצוא בפרק בו הוא מציל את ג'ים מתקיפתו של רוי.
עוד מאפיין חריג, יחסית, של דמויות הסדרה הוא היותם אנשים בעלי מראה רגיל לחלוטין. מסורתית, גם לסדרות אמריקאיות שמציגות את "האדם הממוצע" נבחרים שחקנים יפי תואר, כאלה שדמותם מתאימה להתנוסס על שערי מגזינים. "המשרד" היא תוכנית בה אפילו האנשים היותר יפים (ג'ים ופאם) לא נראים חריגים ביופיים. שאר אנסמבל השחקנים לא מתקרב לסטנדרטים הוליוודיים של מראה: דוויט, בעל מראה החנון המוזר. סטנלי וקווין מבוגרים, שמנים ומקריחים. קלי בעלת החזות ההודית (אפיון לא שכיח בפריים-טיים האמריקאי). פיליס המבוגרת והמלאה. כל אלה רחוקים מלהיראות כוכבי מסך, ולכן בהצבתם בלב הפריים-טיים הטלוויזיוני של רשת מרכזית כדמויות מרכזיות בסדרה משוחקת יש משהו נדיר ושובר מוסכמות.
עלילה המשכית בסטיקומים של העבר עלילת הפרק הייתה "סגורה". העלילה הייתה מתחילה בתחילת הפרק ונסגרת בסופו. הצופה היה יכול לראות כל פרק מכל עונה, מבלי להצטרך לראות פרקים קודמים כדי להבין את העלילה (למשל: "שלושה בדירה אחת", "משפחת קוסבי"). עם השנים השתנה האפיון הזה, וסדרות קומיות החלו להציג עלילות שנמשכות מפרק לפרק, בדומה לסדרות דרמה. לדוגמה: "חברים", בה ההתרחשויות נמשכו והתקדמו מפרק לפרק, ואפילו ייצרו מצב של Cliffhanger (קטיעת עלילה באמצע המתח) – למשל, בפרק החתונה של רוס עם אהובתו הבריטית אמילי.
ב"המשרד" יש נושא מרכזי לכל פרק, אבל יש גם קווי עלילה שנמשכים במהלך מספר פרקים, או אפילו כל הסדרה. למשל: מערכת היחסים בין ג'ים לפאם, שמתחילה כידידות, הופכת להתאהבות ובאה לידי מימוש רק לאחר כשלוש עונות. גם מערכת היחסים של מייקל עם ג'ן מהתאגיד מתחילה בנקודה אחת, ונגמרת בנקודה שרחוקה ממנה (באמצע הוא מחזר אחריה, היא מסרבת, לבסוף היא נענית, הם הופכים לזוג ולבסוף נפרדים).
לוקיישן סיטקומים מהעבר נהגו להתמקד בלוקיישן אחד וכמעט ולא לצאת ממנו (בית המשפחה ב"משפחת קוסבי", למשל). עם השנים הפך מיקום העלילה לדינאמי יותר, ובסדרות כמו "סיינפלד" כבר היו לוקיישנים רבים, יחסית. "המשרד" ממשיכה את הקו הזה, ולמרות שרובה מתרחשת באותו הלוקיישן (המשרד), היא לא מוגבלת אליו, והיא גמישה במרחב שלה. העלילה יכולה לזוז לדרכים (המצלמה מלווה את הצוות בנסיעותיהם השונות), להגיע לבתים, מקומות בילוי ומקומות בהם מתרחשים אירועים שונים הקשורים לעלילה ולתעדם. שיטת המשחק והבימוי ל"המשרד" יש תסריט כתוב לכל פרק, אבל בניגוד לנוהג הרגיל, בו התסריט "סגור", והשחקנים אומרים בדיוק את השורות שנכתבו עבורם, ב"המשרד" מתאפשרת לשחקנים יכולת אילתור מסוימת, והם יכולים להוסיף שורות ומחוות שמתאימות, לדעתם, לעלילה. בכך דומה "המשרד" לסדרה קומית אחרת – "Curb Your Enthusiasm" ("תרגיע" של לארי דייויד), בה השחקנים מקבלים את קווי העלילה, וממציאים חלק מהדיאלוגים בעצמם. הזיקה לז'אנרים דוקומנטרי וריאליטי בסעיף זה באה החריגות של "המשרד" לידי ביטוי מקסימלי. למרות שמדובר בסדרה קומית, הפורמט בו היא מוצגת הוא כאילו דוקומנטרי ("מוקומנטרי"). את פעילות המשרד ואנשיו מלווה דוקומנטריסט עלום (אינו נראה ואינו נשמע בכל מהלך הסדרה) שמתעד את האנשים, ללא סיבה מוצהרת וללא מגבלות זמן ולוקיישן. נדמה שהמתעד יכול להיות בכל מקום ובכל שעה. אם בתחילת הסדרה הצילום היה מוגבל רק לאיזור המשרד, במהלכה אפשר למצוא אותו גם בבתיהם של האנשים או בנסיעותיהם.
הקונספט ה"מוקומנטרי" שובר את כלליו הקלאסיים של ז'אנר הסיטקום, ומאפשר הצגה אחרת של התוכן וכן התנהגות אחרת של הדמויות. ביצירה טלוויזיונית או קולנועית רגילה, אין למצלמה כל משקל או חלק בעלילה. היא ה"זבוב על הקיר", בלתי נראית ולא מתערבת. ב"המשרד" אמנם רוב הזמן העלילה מתרחשת בלי התייחסות למצלמה ולנושא אותה, אבל פעמים רבות נוכחותה כן באה לידי ביטוי פעיל. כך, למשל, באחד הפרקים פאם מתכוונת להתוודות על משהו לג'ים, אבל מתחרטת כשהיא רואה את המצלמה מולה. בפרק אחר דוויט פותח את מגירתו ומציג לצלם את כלי הנשק הנמצאים בה.
הצורה השניה, והשכיחה יותר בסדרה להתייחסות למצלמה הוא הדיבור הישיר של המשתתפים אליה. בכל פרק מצולמים המשתתפים "מפרשנים" את העלילה במקביל להתרחשותה, ומסבירים את מה שקרה ואת הדרך בה הם רואים את ההתרחשויות.
שיטת העריכה הזו, בה נחתכת העלילה אל ראיונות בסגנון Talking Heads אומנם מאפיינת עשייה דוקומנטרית, אבל בעידן הנוכחי היא מזוהה יותר דווקא עם סדרות ריאליטי. המבנה הזה של עלילה, ואז קטיעה על מנת לשמוע את חוות הדעת של המשתתפים בה, אופייני מאוד לתוכניות ריאליטי כדוגמת "הישרדות", או "המתמחה" (The Apprentice - סדרת הריאליטי של דונאלד טראמפ, שמשודרת גם היא ב-NBC, המשדרת את "המשרד"). בהצגת "ראיונות" בפורמט דומה כל-כך (גם באופן הצילום – צילום ראש של המדבר) – מהדהדת "המשרד" את הז'אנר הריאליטי, השולט בעשייה הטלוויזיונית של השנים האחרונות. הצילום הפורמט שתואר בסעיף הקודם מכתיב צורת צילום ייחודית גם כן. כדי שהעשייה אכן תיראה כתיעודית ולא קולנועית, "המשרד" מצולמת במצלמה אחת בלבד (בניגוד לשלוש הנהוגות), שגם היא לא מצלמת בצורה ה"קלאסית". הצילום בכוונה אינו מסוגנן, וניתן לראות מעבר חד בין דמות אחת לשניה, מעברים תזזיתיים בין אובייקטים, זום-אין וזום-אאוט מהירים וגסים. במקום שהצילום יהיה "שקוף", הוא מורגש, ובכוונה. דרך שכיחה להעביר זאת היא אותם פעמים בהם המצלמה כאילו מצוטטת בסתר לשיחה בין שני אנשים במשרד, ולצורך כך מצלמת אותם דרך חרכי תריס משרדי, או דרך חלונות. לפעמים יש אובייקטים שמסתירים חלק מהתמונה ולא מאפשרים צילום מלא.
ההומור בניגוד לנהוג ברוב הסיטקומים, ב"המשרד" אין פס-קול של צחוקים מוקלטים. זאת, בין השאר, כדי לשמר את האופי הכאילו-דוקומנטרי של התוכנית. העובדה שאין פידבק של קהל גם מכתיבה סוג הומור שונה במקצת – כזה שפחות בנוי על פאנצ'ים, ויותר על עיצוב סיטואציות מצחיקות. אמנם גם ב"המשרד" נאמרות שורות שאמורות לייצר צחוק כתוצאה ישירה, אבל מה שיותר מאפיין את ההומור של הסדרה זה סיטואציות מצחיקות/מגוחכות. צורה שגם משותפת לסדרה שהוזכרה קודם - Curb Your Enthusiasm.
סיכום "המשרד" היא דבר רענן ושונה בטלוויזיה האמריקאית. מאפייניה יכולים להיחשב בחלקם אפילו כחתרנות: בבחירת השחקנים הלא אטרקטיביים חיצונית, באפיון הדמויות מלא התכונות השליליות (לא מראה שמשקפת את תמונת "היפים והאמיצים" בה אמריקה אוהבת לראות את עצמה), ואפילו בסאב-טקסט שלה – היו פרשנויות שהציגו את מערכת היחסים בין מייקל לדוויט כמקבילה לזו של ג'ורג' וו.בוש וסגנו דיק צ'ייני.
אבל אפילו אם לא לכך התכוונו היוצרים – עצם כך שהציבו בפריים-טיים של אמריקה סדרה שמגחיכה את מוסד הקריירה האמריקאי, מוסד כה חשוב ומרכזי בתרבות זו, ואת האמריקאים שבו – על עובדיו ומנהליו - כעובדים כבויים, חסרי חשק, אנשים שליליים בחלקם, הופך את "המשרד" לביקורת חברתית של שוק העבודה הקפיטליסטי ולאמירה על כישוריהם של אלו המנהלים אותו. [ נכתב כעבודה במסגרת הקורס "יוצרים מציגים יוצרים". נערך, קוצץ ושוכתב עבור הפוסט הזה ] |