כל חיי ניסו ללמד אותי לראות מה לא בסדר בי.

כולנו כל כך מומחים לראות בכל אחד פגמים ולהצביע עליהם.

גם הייתי מומחית בזה...וואלה...מה לא עשיתי בשביל זה?

אבל לא אדבר על זה אלא איך אחרים העבירו לי ביקורת,שיפוטיות.

היו אומרים לי בילדות שאני ככה וככה..

למען האמת לא זוכרת כי לא לקחתי ללב ..

אבל רק יותר מאוחר אכן לקחתי ללב...

שמתי לב שהתגובות של אחרים היו חשובים לי אפילו מאשר מעצמי.

הייתי צריכה לשנות את עצמי,הייתי צריכה להיות אחרת...

הייתי צריכה להיות טובה כדי שיחשבו עלי טובות.

פחדתי מהביקורת של האנשים...

כשאמרו לי דברים מאוד קשים לגבי...הייתי נפגעת.

הייתי הורסת את עצמי.

הייתי מסרבת להקשיב לאנשים,היה לי קשה לקבל את מה שאומרים לי...

האירוניה שככל עוד שהייתי אוטמת את אוזניי הם המשיכו לומר לי שוב ושוב...

באמצעות התגובות של האחרים הייתי פוגעת בעצמי, ה

כנתי את כל הגוף שלי למתקפה אפילו שהאדם שעומד מולי עדין לא אמר כלום.

הייתי מצפה מראש לפגיעות,למה שיאמרו לי...

וככה הייתי פוגעת בעצמי.

פחדתי,רעדתי,ניסיתי להגן על עצמי...

זה היה גיהנום...  היום אני נמצאת במקום אחר...

ובכל פעם שאומרים לי ככה וככה אני יודעת דבר אחד שזה לא קשור אלי.

איך זה יכול להיות קשור אלי?

הם רוצים שאהיה אחרת ממה שאני,הם רוצים שאעשה הכל כדי לרצות אותם,הם רוצים שאשתנה כדי שיהיו מרוצים ויוכלו להרגיש טוב עם עצמם.האם אני צריכה לבטל את עצמי וללכת לקראתם ובכך לפגוע בעצמי? בכל פעם שמעבירים לי ביקורת או שיפוטיות אני כבר לא מגיבה כמו מקודם..נכון בהתחלה אני חשה התגוננות אבל אני מיד נרגעת ומבינה שזה רק דעה של אחרים עלי וזה בהכרח לא תמיד נכון לגבי.אם אני חשה התגוננות יכול להיות שאומרים לי את האמת לגבי וזה מתנה עבורי.זה נפלא שהאנשים אומרים לי את זה ואני כבר לא מתגוננת ולא מנסה להצדיק את עצמי כמו פעם אלא מכוונת את עצמי פשוט להקשיב ולהבין למה הוא אומר לי את זה...אבל בכללי אני תמיד בסדר גמור.אני עושה כמיטב יכולתי.אני לא יכולה להתאים את עצמי לציפיות של האחרים ולנסות לרצות. אם פעלתי בפזיזות או אמרתי את הדברים שאולי פגעו באחרים זה עדין לא אומר שאני לא בסדר. אני בסדר כפי שאני. אני רק בן אדם.אנושי. בן אדם שטועה. אני בסדר גמור.