אני עובדת עם קשישים. יום יום מבקרת אותם בבתיהם. לפעמים זה נעים, הרבה פעמים זה מאוד לא קל. אני נכנסת לבית של קשישה והבדידות דבוקה לקירות כמו קישוט שלא ניתן להסיר. לפעמים יש ריח של חיים ישנים שכבר הלכו. לעיתים רחוקות יש מעט שמחה וחיוך. כשאני שואלת קשיש איך הוא מרגיש, התשובה תמיד היא "איך את חושבת"? או "אני רוצה למות. ואני יודעת שהוא מתכוון לזה במאה אחוז. בהרבה מקרים אני גם חושבת שהוא צודק אבל אני לא יכולה לעשות כלום כדי להקל עליו. זה גורם לי לדמוע אבל אני מנסה להסתיר את זה ומסיטה את פניי לכיוון אחר.

אני מפדחת מזקנה של בדידות וחולי, במיוחד אם לא יהיה כסף. אני מפחדת פחד מוות. לא רוצה להגיע לזה.

אני מקווה שאוכל ללכת דקה לפני, כשעוד יהיו כוחות להחליט ולפעול.