מזמור

בתחילה, דומה שעכבר שורט בדלת. אבל אז נשמע קול אנושי, מנומס מאוד:

-מותר להיכנס?

-בבקשה, מותר.

צירי הדלת מזמרים.

-לך ושב על הספה.

 (אצל הדלת). – ואיך אלך על הפרקט?

-לך בזהירות ואל תתגלגל. נו, מה חדש?

-סום דבר.

-סלח לי, ומי זה שצרח הבוקר במסדרון?

(הפסקה כבדה). –אני צרחתי.

-למה?

אימא החטיפה לי.

-בגלל מה?

(הפסקה מתוחה). –נסכתי לסורקה את האוזן.

-לא ייתכן.

-אימא אומרת, סורקה – פוסע. הוא מתגרה בי, לקח את המטבעות.

-בכל מקרה, אין תקנה כזו, שבגלל מטבעות מותר לנשוך אנשים באוזן. מסתבר, שאתה ילד טיפשון.

(עלבון). –אני לא משחק אתך.

-לא צריך.

(הפסקה). –אבא יחזור, אני אגיד לו. (הפסקה). –הוא יירה בך למוות.

-אה, כך! ובכן, אני לא אכין תה. לשם מה? אם יירו בי למוות...

-לא, תכין את התה.

-תשתה אתי?

-עם ממתקים? כן?

-ודאי.

-אשתה.

שני גופות אנושיים יושבים בכריעה – גדול וקטן. הקומקום רותח בצלצול מוסיקלי, וחרוט אור חם נח על דף של ג'רום ג'רום.

-את השיר שכחת, מן הסתם?

-לא, לא שכחתי.

ובכן, דקלם.

-אק... אקנה פפיון...

-למקטורן.

למקטורן. בלילה מזמור...

-אזמר.

-אזמר... –וגם אאמץ... לי כלב...

-לא...

-לא נ-ו-ר-א...

-איך שהוא נתגבר.

-אש-כהו נתגבר.

-בדיוק כך. התה ירתח, נשתה, נתגבר.

(שאיפה עמוקה). –נת-ג-בר.

צלצול. ג'רום. אדים. חרוט. הפרקט מבהיק.

-אתה בודד.

ג'רום נופל על הרצפה. האור כבה על הדף.

(הפסקה).-מי אומר את זה?

(בהירות צלולה). – אימא.

-מתי?

כסתפרה את הכפתור. תופרת. תופרת, תופרת, ואומרת לנטס'קה ...

-כך... חכה, חכה, אל תסתובב, שמא תיכווה... אוּח!

-זה חם! אוּח!

-קח איזה ממתק שתרצה.

-אני רוסה את זה, הגדול.

-נשוף, נשוף על התה ואל תנענע רגליים.

(קול אישה מאחור). – סלב'קה!

נקישה בדלת. הצירים מזמרים בנעימות.

- שוב הוא אצלך. סלב'קה, בוא הביתה!
-לא, לא, אנחנו שותים תה.

-הוא הרי שתה לא מזמן.

(כנות שקטה) – אני... לא שתיתי.

-ורה איבנובנה. בואי לשתות תה.

-תודה, אני לא מזמן...

-בכל מקרה, ללכת לא אניח לך...

-הידיים רטובות... אני תולה כביסה...

(מגן מפתיע) –אל תעז לגעת באימא שלי.

-נו, טוב, לא אגע... ורה איבנובנה, שבי...

-חכה, אני תולה כביסה, אבוא אחרי זה.

-נפלא, אם כך, לא אכבה את הגזייה.

-אתה, סלב'קה, סיים לשתות ולך הביתה. לישון. הוא מציק לך.

-אני לא מסיק. אני לא סוֹבָב.

צירי הדלת מזמרים בחוסר נעימות. החרוטים לכיוונים שונים. הקומקום חסר קול.

-אתה רוצה לישון כבר?

-לא, לא רוצה ליסון. ספר לי סיפור.

-עיניך כבר קטנות...

-לא. לא קטנות, ספר.

-בוא הנה, אלי. הנח את הראש. כך. סיפור? איזה סיפור לספר לך? הה?

-על הילד, ההוא...

-על הילד? זה סיפור לא פשוט, אחי.

טוב, בשבילך, שיהיה.

ובכן, היה היה, אם כך, ילד. כן. קטן. בן ארבע, בערך. במוסקבה. עם אימו. ושם הילד היה סלב'קה.

- א-הם...כמוני?

-יפה למדי, אך היה, למרבה הצער, תגרן. והשתמש בכל דבר – אגרופים, רגליים, אפילו ערדליים.

ופעם אחת, בחדר המדרגות, הכה ילדה מחדר שמונה. ילדה טובה כזו, שקטה, יפהפייה, נתן לה מכה בפנים עם ספר.

-היא מרביצה בעצמה.

המתן. לא מדובר בך.

-סלבק'ה אחר?

 -אחר לחלוטין. היכן הייתי? כן... באופן טבעי, הוא קיבל מכות כל יום, כי אי אפשר, הרי, לאפשר תגרות. וסלב'קה לא נרגע. הגיע העניין לכך שביום בהיר אחד סלבקה רב עם שור'קה, היה גם ילד כזה. 

ובלי לחשוב הרבה, תפס את אוזנו בשיניים, ומחצית האוזן – כאילו לא הייתה. נעשה שם גוועלד, שור'קה צורח, סלב'קה חוטף מכות, גם הוא צורח...באיזה אופן שהוא הדביקו את אוזנו של שור'קה בסינדיקטון, הציבו את סלב'קה בפינה, מטבע הדברים... ולפתע – צלצול... ומופיע אדון שאינו מוכר עם זקן אדמוני ענק ובמשקפיים כחולות ושואל בקול באס: "הרשו לי לברר מי כאן סלב'קה?"  סלב'קה עונה: "סלב'קה זה אני". ""ובכן," הוא אומר, "סלב'קה, אני המפקח על כל התגרנים, ואיאלץ, סלב'קה יקר, להרחיק אותך ממוסקבה לטורקסטן".

רואה סלבקה שהעסק ביש, והתחרט בכנות.

"אני מודה", הוא אומר,"שהלכתי מכות, ובחדר המדרגות שיחקתי במטבעות, ושיקרתי לאמי ללא בושה, ואמרתי שלא שיחקתי... אבל זה לא יקרה יותר, מפני שאני מתחיל בחיים חדשים".

"נו", אומר המפקח, "זה עניין אחר. אם כך, מגיע לך פרס עבור הודאה כנה ". ומייד הוביל את סלב'קה למחסן חלוקת פרסים. ורואה סלב'קה שיש שם אין-ספור חפצים שונים. בלונים, ומכוניות ומטוסים וכדורי משחק עם פסים ואופניים ותופים. ואומר המפקח: "בחר מה שנפשך חפצה בו." ושכחתי מה סלב'קה בחר...

(באס מתוק, ישנוני). –אופניים!...

-כן כן, נזכרתי, אופניים. ומייד התיישב עליהם סלב'קה ורכב היישר אל גשר קוזנצקי. רוכב ומצפצף בצפצפה והקהל עומד על המדרכה, מתפלא: "איזה אדם יוצא דופן סלב'קה זה. איך אינו נקלע מתחת למכונית?"

נהגי הכרכרות עפים, המכוניות טסות סלב'קה אץ, החיילים צועדים ומנגנים מארש כך שהאוזניים מצלצלות...

-כבר?..

צירי הדלת מזמרים. מסדרון. דלת. ידיים לבנות, חשופות עד המרפק.

-אלוהים אדירים. הבה אפשיט אותו.

-בואי כבר. אני מחכה.

-מאוחר...

-לא, לא... לא רוצה לשמוע...

-נו, טוב.

חרוטי אור. מתחיל צלצול. גבוה יותר העששיות. ג'רום אינו נדרש – הוא מונח על הרצפה.

בחלון העששית עשוי המיקה – גיהנום זעיר, מלא שמחה. בלילות מזמור אזמר. איך שהוא נתגבר. כן, אני בודד. המזמור עצוב. איני יודע לחיות. הכי מענים הכפתורים. הם נופלים, כאילו נרקבו. אתמול נשר אחד מהחולצה הפנימית של החליפה, והיום אחת מן המקטורן ואחת מן המכנסיים, מאחור. איני יודע לחיות עם הכפתורים, אך אני רואה הכל ומבין הכל. הוא לא יגיע. הוא לא יירה בי למוות. היא אמרה אז במסדרון לנטש'קה: "עוד מעט ישוב בעלי, וניסע לסנט-פטרבורג".

הוא לא ישוב.

הוא לא ישוב, האמינו לי. שבעה חודשים הוא איננו, ושלוש פעמים ראיתי במקרה שהיא בוכה. דמעות, יודעים אתם, אי אפשר להסתיר. אך הוא הפסיד הרבה שנטש את הידיים הלבנות, החמות האלה. זה עניינו, אך איני יודע איך הוא יכול היה לשכוח את סלב'קה.

אין חרוטים.

בחלון העששית עשוי המיקה* - חושך גמור. הקומקום שתק מזמן.

אור המנורה מביט מבעד לפיסת בד דליל באלפי עיניים קטנות.

- יש לך אצבעות מצוינות. את צריכה להיות פסנתרנית.

- הנה, אסע לסנט-פטרבורג, אתחיל לנגן שוב.

- את לא תיסעי לסנט-פטרבורג... אצל סלב'קה יש על הצוואר תלתלים כמו שלך... ולי יש יגון, את יודעת. הכל מלא יגון כל כך. אי אפשר לחיות. סביב כפתורים, כפתורים, כפתו...

- אל תמשק אותי... אל תנשק... אני צריכה ללכת... מאוחר...

- את לא תלכי. תתחילי לבכות שם. יש לך ההרגל הזה.

-לא נכון. אני לא בוכה. מי אמר לך?

- אני יודע בעצמי. אני רואה בעצמי. את תבכי, ואצלי יגון... יגון...

- מה אני עושה... מה אתה עושה...

אין חרוטים. המנורה אינה מאירה בעד בד דליל. חושך. חושך.

אין כפתורים. אני אקנה לסלבקה אופניים. לא אקנה פפיון למקטורן, בלילה מזמור לא אזמר. אין דבר, איך שהוא נתגבר.

מיקה: אחד מקבוצה גדולה של מינרלים המורכבים מסיליקט של אלומיניום. בעבר שימש כתחליף לזכוכית של ימינו.