"דרוש גבר" - סיפור אמיתי מהקפה
פוסט לא מנוקד... .
דרוש גבר - סיפור אמיתי מה"קפה"
עם שירלי, במרפסת שלה, כמו תמיד לארוחת בוקר של קשקושים ורכילות. הפעם קצת מאוחרת, אחרי ששבנו ממדידת החליפה שהזמינה למסיבת הברית של סתיו. הוא יהיה כבר בן חודש בעוד שבוע וחצי, בן שלישי לזוג המדהים הזה. הפעם החליטו על ארוע ערב. "את קולטת", שלפתי פתאום, "עוד שבוע וחצי הארוע שלך ואין לי עדיין בן זוג." "ממש! עם כל המחזרים והטלפונים שלך לא מצאת אף אחד?", ספק אמרה ספק שאלה מי שיודעת על כל צעד, שעל וגבר בחיי. "לא הסתבכתי איתך ולכן רשמתי על ההזמנה שגית ובן זוגה," המשיכה שירלי והושיטה לי את ההזמנה לארוע. "אולי אפרסם מודעת דרושים" פלטתי לאויר ושנינו צחקנו. "מה תרשמי, דרוש גבר?" החזירה שירלי בשאלה. "כן, נראה לי" עניתי ובזה נראה היה כי העניין סגור.
*** שישי, כבר אחרי חמש, חשוך בחוץ ומרגישים את השבת. הילדים אצלי, יושבים מול הטלויזיה ואני בחדר מול המחשב. מנסה להתמודד מול זרם התגובות בעקבות השיר "נגיעות" שהוספתי רק אתמול בלילה. מאד מחמיא, פחות מיממה וכבר מאות כניסות והרבה מאד תגובות אוהדות, חלקן בפוסט וחלקן בהודעות פרטיות. אני פותח הודעה חדשה, "ללא נושא" שהגיעה ממש עכשיו. התמונה מוכרת. זאת שגית, שכבר הגיבה לי קודם, נדמה לי ל"כפיות". "דרוש גבר" היה כתוב באותיות מודגשות בהודעה עצמה, עם קישור לפוסט בדיוק באותו שם.
*** שישי בצהרים, הילדה אצל אבא שלה. קצת זמן פנוי לעצמי, זמן לעשות קצת סדר בבית, גם סדר בראש, גם להציץ ב"קפה". שומעת את צלצול הטלפון העמום מהיותו קבור עמוק בתוך התיק. שולפת אותו באיחור ונתקלת בהזמנה לארוע של שירלי. "שגית ובן זוגה", ככה רשום על המעטפה שעדיין סגורה. שוב חושבת לעצמי "עם מי אני הולכת?" לא בא לי ללכת לבד למרות שיהיו שם מספיק אנשים שאני מכירה. נכנסת למחשב. כמו תמיד, בזמן האחרון, נכנסת ישר ל"קפה". מתעלמת מהיבהוב ההודעות החדשות, מסמנת "לא זמין לצ'ט", נכנסת ל"עמוד שלי", "הבלוג שלי", הוספת פוסט חדש". לא יודעת מה הולכת לרשום בכותרת אך פתאום יצא לי "דרוש גבר", בדיוק כפי ששירלי אמרה שלשום.
*** נכנס לפוסט וקורא בחיוך: "לשני אירועים חשובים במהלך חודש דצמבר דרוש גבר נאה לליווי.. (לא כנער ליווי) הדרישות: גיל 35-45 גובה 1.70 ומעלה מראה חיצוני טוב עד מעלף וחיוך כובש תשלום הולם למתאים"
"נשמע מעניין," אני חושב לעצמי. איזה אומץ יש לה לפרסם דבר כזה. אני רואה שיש כבר כמה תגובות לפוסט. אני לא קורא אותן, אך מתחיל לחשוב אם הייתי עושה דבר כזה. האם הייתי הולך עם מישהי שאני לא מכיר לארוע שברור שהיא לא רוצה להיות בו לבד. אני בוחן את הדרישות שהציבה. אני בגיל המתאים, גם בגובה, מראה חיצוני בהחלט בטווח הרחב שביקשה וחיוך אף פעם לא חסר לי. אני מחליט להגיב לה, מה כבר יכול להיות. כמובן שלא לפוסט כמו השאר, לא הייתי רוצה להראות שם. אני חוזר לרשימת ההודעות הנכנסות, נכנס להודעה ששלחה ומשיב לה בהודעה משלי- "הנה אני".
*** לוחצת על "שליחה" והפוסט באויר. פתאום קצת נבהלת, אולי לא יבינו נכון. נכנסת לפוסט וכותבת תגובה לפוסט שלי: "ולפני שתיבהלו... זה לא אמיתי, אני מנסה לבדוק משהו שהוא אמיתי". מכינה לעצמי קפה וחוזרת למחשב. כבר התחילו תגובות לפוסט ואני מגיבה אליהן. נענית להיבהוב ההודעות הנכנסות. מקבלת המון הודעות, הצעות, מספרי טלפון. הודעה אחת מעמוסס, גרמה לי לחייך ולהכנס לכרטיס שלו שכבר מוכר לי. עוברת על הפרופיל נכנסת לגלריה, מציצה בתמונות ונזכרת בשירים שלו שקראתי. "אממממ... מתאים לי," מחייכת שוב לעצמי. "תשכנע אותי," משיבה בתגובה.
*** "נראה לך?" זה הדבר הראשון שעלה בראשי וישר כתבתי בתגובה. "תציצי בבלוג שלי. תקראי את השירים הכתובים. תקשיבי לשיר שלי "תן ללב ללכת" (אודיו). תציצי לפרסומת שלי (וידאו). תראי את כל התגובות המפרגנות (וחבל שאת לא יכולה לראות את המיילים הפרטיים). עכשיו, תשכנעי אותי למה כדאי לי ומה זה בכלל... שבת קסומה" כתבתי בהתלהבות מה והשארתי בצמוד לשמי את מספר הטלפון הסלולרי שלי.
*** מקבלת הודעה חזרה מעמוס. הודעה שונה ומתגרה. ישר מקליקה "השב" ומנסה לחשוב איך להגיב לו. אין ספק, הבחור שונה. נראה לטעמי, כותב נפלא, אפילו מחוזר. מחליטה להתקשר. "הלווו" עונה לי בקול עמוק ונעים. "אני צריכה לשכנע אותך עכשיו?" "היי", עכשיו גם ברור שהוא מזהה מי אני. "תספרי לי על מה מדובר", הוא אומר. "הכל התחיל בקטע של צחוק", אני אומרת ומספרת לו על הארוע הצפוי של שירלי, על השיחה שלי איתה. מתנהלת שיחה נעימה, קלילה, אפילו די פתוחה. אני מתחילה להרגיש שאפילו שהסיפור היה נראה לי די הזוי, אני דווקא רוצה שהבחור הזה מעבר לקו באמת יבוא איתי.
*** "את השירים שלך קראתי, הקשבתי לשיר המוקלט, אך לא הצלחתי לראות את הפרסומת". אני מפנה אותה לעמוד שלי לראות את הוידאו. "תרדי למטה". "כבר?" שנינו בצחוק של מבוכה שגורם לשיחה להיות נעימה ופתוחה. הסיפור שלה גורם לי לחשוב שגם אם זה התחיל בצחוק, אולי אלך עם הדבר הזה עד הסוף. "מתי הארוע?" "בעוד שבוע וחצי". "את יודעת מה" , אני אומר, "אם תודיעי לי כמה ימים לפני, נראה לי שאבוא איתך לארוע". ככה יצא ששנינו הרגשנו שכמעט בטוח שהיא לא תלך לבד.
*** עבר שבוע מאז פרסמתי את הפוסט ההוא ונותרו עוד כמה ימים לארוע. "אני לא באה לבד לברית", אמרתי אתמול לשירלי. "עם מי תבואי?" "עם עמוס." "מי זה? אני לא מכירה שום עמוס", אמרה שירלי. "זה בסדר, גם אני לא." יש אצלי מן סוג של התרגשות ואפילו מתח מהמחשבה להכנס לארוע עם מישהו שאני לא מכירה. סיכמנו שנפגש ממש לפני. שוחחנו כמה פעמים מאז. אני מרגישה שמצאתי חבר, אפילו הרשיתי לעצמי לבכות לו על משהו שקרה לי. אולי יש לי חששות, אבל אני בטוחה שיהיה נחמד. בהחלט מצפה.
*** אני אראה אותה ממש לפני הארוע. אם זו היתה סתם מסיבה, זה היה אחרת, אבל מדובר על סוג של ארוע כבד כזה. משפחתי. השיחות בינינו מאז הפכו להיות ידידותיות, כך שזה נראה קל יותר, לכאורה. אבל בכל זאת יש את הספקות. לא לגביה, אלא על עצם הרעיון. עם כל זאת, אני בטוח שיהיה נחמד. בהחלט מצפה.
***
האם יהיה, איך יהיה, מה יהיה וכל הפרטים, בדיוק בעוד שבוע. . הסיפור קרה לפני כשנה, בדצמבר 2007, כמעט חודש לאחר שנכנסתי לקפה. אז גם פרסמתי את הפוסט לראשונה. שבוע לאחר מכן, פרסמתי את המשך הסיפור, בדיוק כפי שהוא קרה במציאות. . .
. .
כל הזכויות שמורות לעמוס שטרית
|
