כותבת עצמי לדעת בלילות שהם כאן טובעת בבריכת מילים משקרות, רוקדת על ברים במועדונים, בלילות שהם לא טובעת בבריכת אלכוהול משכר לא פחות. מטיילת במסדרונות של חיים לא חיים שלי או שלא - או שלו, שלא טרחתי כלל להכיר כי ממילא לא ניתן להיכנס לכאן לא לחיי ובטח לא אלי. מקסימום תתירי עצמך לרגע אחד של תשוקה חולפת כדי לתת לגוף קצת מנוח להחליף רעש אנחה בהנחה כי סופעונה אצלך עכשיו ואת מוכרת די בזול לילה אחד של תשוקת בשרים בתמורה לשכחה רגעית. להימנע באופן גורף מכל מה שיכול לגעת חלילה רק לא לגעת, לא בשכחה של רגע בטח לא בצורה מודעת רק לא לגעת. חודש וחצי במדבר. "אשרם במדבר" למען הדיוק ובעיקר למענו, כי כשמגיע, מגיע. משהו כמו 50 ק"מ מאילת, בשיטים. סוף העולם שמאלה, אבל לגמרי תחילת העולם. לגמרי. לקטנוניים בינינו, סה"כ שעתיים וחצי מתל-אביב ומלא חנייה.
סוג של קסם. מקום שנותן מקום להכל. ללבד למי שמבקש אותו, לביחד למי שהלבד עושה לו קשה לנשום ובעיקר, לשילוב הקסום בין השניים.
אני לא יודעת איך לומר את זה בעדינות, אז אני פשוט אומר את זה, טיפוס רוחני אני לא. למען האמת, אני חושבת שהרוח שלי אפילו מתה. אני לא יכולה לנקוב רשמית בשעת המוות, אבל אני די סגורה על זה שזה קרה מתישהו. בלי טיפת ציניות אני כותבת את השורה הזו. איכשהו, החיים שלי מתנהלים בצורה כזו, שרוח, כמו אהבה, הפכו לסוג של מותרות. במקום בו את נלחמת על אוויר, את לא חושבת מה מורחים על הלחם. ככה פשוט.
לאשרם הגעתי במקרה, בלי דיון על כמה מקום יש למקריות בחיינו אם בכלל.
האבא של הצהובים הביע התנגדות למעבר גבול לסיני ואני...הייתי חייבת לנשום מדבר.
ארזתי שני גוזלים, חצי מדף חטיפים ממגה, ערמת ספקות ונסעתי.
כבר אחרי מצפה רמון, הנשימה נהייתה קלה יותר. הצהובים נרדמו מאחורה ואני ידעתי, פשוט ידעתי, שיהיה בסדר. שיחת הטלפון שעשיתי לאשרם הייתה מאוד קצרה ואמרה מאוד בפשטות "בואי". אז... באתי. כמעט חודש וחצי של פשטות.
של עבודה במטבח, עבודה בחוץ, של שקט, של מדבר, של פסטיבל ושל אנשים, אנשים ואנשים.
את עיקר מה שקיבלתי שם, אני לא בשלה עדיין לכתוב.
אולי, כי לא סיימתי. אולי, כי חזרתי הבייתה מוקדם מידי.
אולי, כי אין בארסנל המילים שלי, את אלה המתאימות, לתחושות החדשות שנולדו בי שם.
אולי, כי אני פוחדת, שכמו בחלומות, אם אכתוב אותן, הן תתפוגגנה.
כבר שבוע בבית.
אוטוטו נגמר לי כל האוויר שהבאתי משם ושוב הנשימה נהיית כבדה.
כבר שבוע בבית, או כבר שבוע רחוק מהבית.
לא יודעת.
עצב יכול לכאוב פיזית. מסתבר. זה חדש לי.
"אשרם במדבר". הכי חיבוק שיש. בחיי. בואו לבקר. אולי אפילו נפגש.
|