לסבתא וחנה היקרות שלום רב,

ניסיתי לצלצל אליכן הבוקר לפני שיצאתי לדרך. לא היתה תשובה וגם לא משיבון. אני מקווה שהכול בסדר איתכן. ג'ובאני ואני נסענו הרבה שעות במכונית ששכרנו ויצא ששתקנו רוב הזמן. (האנגלית של ג'ובאני ממש בסיסית, לצערי). אחר הצהרים הגענו לטירה של החברים שלו שצריך לנסוע אליה כשעה בכביש הררי לצדו של עמק מיוער. בקיצור, הדרך הגיעה רק עד מגרש החנייה, וטיפסנו עוד עלייה תלולה של איזה מאה מטר. לא קל גם בלי המזוודה שלי (ג'ובאני סחב). אבל המקום יוצא מן הכלל. אתן קולטות? טירה אמיתית! מסביב יש חפיר, וגשר עץ (מעניין אם הוא מתרומם) שמוביל לשער ענק שבתוכו מוסגרו שתי דלתות בגובה אדם (אדם נמוך. הם היו נמוכים נורא בימי הביניים). נכנסים לחצר מרוצפת אבנים גסות, ויש שם מבנה ששימש פעם אורווה, ומחסנים, וחדרי מגורים למשרתים, ואז נכנסים לאולם מרכזי שמשמש לאירוח עם שולחנות וספסלי עץ עתיקים. או. קיי. אז שלא יהיה לכם רושם שהחברים של ג'ובאני הם מיליונרים שיש להם טירה... הם רק שוכרים אותה לחודש. בינתיים פגשנו רק את ג'אקומו. בחור נחמד (אנגלית מעולה, למד משהו עם עסקים באוקספורד). הוא הוביל אותנו לחדר שינה שלנו בקומה השנייה (מאכזב. מיטה זוגית מאיקאה, שירותים במסדרון, אלוהים יודע איפה/אם יש מקלחת). ג'אקומו הזמין אותנו להצטרף לכוס יין ולהכיר את שאר האורחים לפני ארוחת הערב. טוב, אני חייבת לסיים כאן כי אני מזדרזת להתארגן ולרדת. אגב, לא תאמינו איך קוראים לטירה: "הקן של דרקולה". כל כך נדוש!

שלכן,

גונק.