בלילה ההוא חלמתי שאני סוס פרא. סוס שחור, אלים, מלא נוכחות. סוס חזק ומהיר שאף אחד לא יכול עליו בעולם. רצתי הלוך ושוב בשדות ירוקים, דהרתי בכל כוחי אל אי שם, מעבר להרים.לפתע, בעודי סוס, הרגשתי עקיצה קטנה ברגל. התפרעתי והשתוללתי כמו אחוזת דיבוק בניסיון להפטר מהכאב הטורדני, אך לשווא..בסוף התעוררתי."אורטל" קול רך ונשי העיר את שנתי בשעת בקר מוקדמת. השמש רק הקיצה ויום חדש עלה על קיבוץ כנרת. יום חדש ושחור."אורטל" שוב מנסה להעיר אותי הקול ההוא "קומו בנות" אמר הקול לי ולטלוש."מה? למה צריך לקום? מה השעה?" טלוש ניסתה להבין. מה כל כך דחוף שמבקשים מאיתנו לקום בשעה שכזו, חשבתי.רזיה ליטפה את ראשה של טל-לי, נתנה מבט מוודא שגם אני כבר ערה. רזיה?! מה היא עושה בחדר שלנו?! התשובה לתהייה לא איחרה לבוא.עננת אסון גדול מימדים ריחפה מעלינו וכעת החלה ממטירה עלינו את הבשורה."בנות, ינון מת! בנות, אתן שומעות אותי? אתן הצלחתן להבין?"קמתי בבהלה משנתי, נשארתי עכשיו יושבת במיטה, מביטה על טלוש שמביטה בי, מביטה ברזיה שמביטה בטלוש, מחליפות מבטים כדי לוודא ששמענו נכון."מה? למה? מתי רזיה?" הצפנו את רזיה בשאלות שלא נגמרות "מי אמר לך? איך הוא מת בכלל?""אנחנו עוד לא יודעים לספר אבל הוא נמצא ירוי בדירת אחיו" ענתה בעדינות אין קץ."זה בטוח?""כן המשטרה כבר כאן" היא אמרה."מה? אני לא מבינה.. טל-לי, תסבירי לי, אני לא מבינה!" התחננתי לעברה. היא היתה בהלם, היא לא הבינה יותר ממני.רזיה אמרה לנו שבחוץ מתכנסת עכשיו ישיבת חירום ושכבר מעירים את כל חברת הנעורים. היא הוסיפה שנתארגן ונצא החוצה ויסבירו לכולם ביחד כבר מה קרה.קמנו מהר, אחוזות שיגעון, כמו שתי ילדות אבודות שמחפשות הסברים , הלכנו מהר לאמבטיה וכאילו היה יום רגיל צחצחנו שיניים. "טל-לי, טל-לי, אני מפחדת לצאת החוצה" אמרתי וים של דמעות בשתי עייני, קולי רעד וכמעט ששמטתי מבין ידי את מברשת השיניים.למה מת? איך מת? מיליון מחשבות חלפו לי בראש. ניסיתי להיזכר מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה אבל הראש שלי התחיל להסתחרר ולא חשבתי יותר על כלום. רק הדמעות לא מפסיקות לנזול. ואני לא בוכה , אני לא רוצה. אם אבכה, אאשר בזאת את מותו ואין לי רצון בכך. נעמדנו מול המראה והסתרקנו. טל-לי לא הגיבה, כאילו אף אחד לא דיבר איתה. כאילו לא סיפרו לה שינון מת. שהוא מת ולא נראה אותו יותר, אף פעם . היא פנתה לעבר ארון הבגדים ולבשה את חולצה שחורה. "את קולטת איזה קטע" טל-לי היתה כל כך מוזרה, אם חיוך לא ברור על הפנים. "פעם ראשונה שאני מחליטה לא ללכת עם חולצה לבנה ליום הראשון של הלימודים ומכינה לי בגדים שחורים ותראי מה קרה.." היא אמרה. אז היא כן שמעה אך היא פשוט לא קולטת..כעת שתינו עומדות בדלת, מסובבות את הידית, מהססות עוד לרגע מי תצא ראשונה ותיחשף למתרחש בחוץ. כל הקיבוץ היה על הרגליים בשעה 6:00 לפנות בקר ביום ההוא.. כל עולמינו התהפך עלינו. היום הראשון ללימודים..מהמרפסת כבר שמעתי את ניצק'ה צורחת, הבטתי וראיתי את דפנה ועינת מוצפות דמעות. עכשיו זה כבר בטוח.. כולם כבר יודעים.דפנה ראתה שאני עוד רגע מתמוטטת. היא אספה אותי אליה, ונתנה לי לשתות מים. אח"כ היא הלכה להביא לי אקמול, האקמול לא ממש עזר ובקושי הצלחתי לגרור עצמי אל הרחבה .חבורה של תיכוניסטים המומים יושבים על הרחבה מחוץ למועדון של הנעורים. "ככל הנראה ינון התאבד" כמו וידוא הריגה נכנסו הדברים של אמיר, כאילו לא הספיקה המכה הראשונה.התאבד?! איך הוא חשב על זה? כולה ילד בן 16, מה הוא כבר יודע על החיים?!לא יכולתי שלא לחשוב, על המשפחה שלו, על אמא שלו, שהוא היה הדבר הכי יקר לה בחיים.כולם מסביב המומים , הבנות לא עוצרות עצמן ורק בוכות, הבנים נראים לא מאמיניםשוב הדמעות החלו זולגות מעיני. בבטן כאבה לי האשמה.הרי לא דיברנו, לא החלפנו מילה. אפילו לא שלום כבר די הרבה זמן. מאז הטיול ג'יפים ההוא, הארור ההוא..אמיר המשיך לדבר אבל לא שמעתי כלום.. זה בגללי. כאב לי הראש כל כך. כאב לי בלב. כל הגוף כאב לי. אם רק הייתי מדברת איתו, אומרת שכועסת אבל שזה יעבור לי..לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים. אולי אם הייתי מסתכלת, דברים היו נראים אחרת. הייתי רואה אצל רבים את אותה אשמה בעיניים, אבל נמנעתי והכל השתנה.. בלילה ההוא חלמתי שאני סוס פרא, סוס חזק וצעיר. סוס שחשב שהוא יודע להתמודד עם הכל.סוס שטעה. |