היה שם משהו.

אני יודע ואת יודעת.

אהבנו ? נמשכנו ?  נדלקנו ?

מה זה חשוב בעצם...

היה שם משהו נעים, לשנינו.

היה גדול עלייך.

"אני לא יכולה להיות מאהבת שלך" אמרת...

והחלטת שזהו.

אז נגמר.

וחשבת שנוכל להמשיך לדבר,

כאילו כלום.

לא בשבילי יקירה.

אז לקחתי עוד קצת רוורס.

כשהיינו מדברים מדי פעם,

היה צובט.

ואז התחלת לכעוס.

בכל שיחה שהיינו "נתקלים זה בזו",

כעסת.

כעסת שאני לא בקשר,

כעסת שרק את יוזמת,

כעסת שאם את לא פונה אלי אז אני לא אפנה אף פעם...

ואת נותנת לי להרגיש כמו בנזונה.

"דפקתי- זרקתי" (נזרקתי....אגב).

אז לא עוד קטנטונת.

אני לא כועס עלייך,

לא רוצה שתכעסי עלי,

עוד נדבר ,

מדי פעם.

לא נשוב לעולם למה שהיה,

לא תהיה אינטנסיביות יומיומית,

אל תצטערי על מה שיש,

את בחרת את הדרך הזאת,

ואני מכבד.

אבל בבקשה ילדה,

אל תנסי לגרום לי להרגיש בנזונה.

כי אני לא.

בחיי שאני לא.

אהבתי אותך.

מבינה ?

גבר,