התבגרות. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על העניין, על העובדה שאני לאט לאט הופכת להיות "גדולה". אחרי הרבה שנים יש לי פתאום עבודה של "גדולים", אני מכלכלת את עצמי בכוחות עצמי, חיה את חיי בשקט... אבל פתאום אני מבינה שאני לא אותה בחורה בת 21 שהגיעה לת"א ורצתה רק לגעת ולחוות כל מה שיש פה. משהו השתנה בי.

אני חושבת שההכרה הגיעה מכך שאני מסיימת ללמוד השנה. אז גם אם העבודה עכשיו היא של "גדולים", אני עדיין באותו מקום. אותה גברת בשינוי אדרת. ומה יהיה כשאסיים את התואר? אז בכלל אהיה גדולה- לא יהיה לי את הסטטוס הנלווה כששואלים אותי מה את עושה. כבר לא אהיה סטודנטית. מקום העבודה שלי ייצג את מי שאני? זה מה שאני באמת רוצה? להפוך ולהיות אחת מיני רבים?

ואולי אני כן רוצה את מה שרבים אחרים עשו לפניי, אלא רק מפחדת מזה. יש התבגרות שנכפית עלינו במצבים קיצוניים כאלה ואחרים. יש התבגרות שמגיעה עם הזמן, ככל תהליך אחר שאנחנו עוברים בחיים. ויש התבגרות שלא מגיעה. או שאולי רק קצת, מבליחה לה לכמה רגעים אצל אנשים מסוימים.

אני פוחדת להתבגר ולגלות שכל מה שרציתי פשוט לא קיים. אני פוחדת שאפקח עיניים ואראה שהדברים שונים לחלוטין מהפנטזיות שלי של "איך יהיה כשאהיה גדולה". אני מפחדת. מודה. אני רק בן אדם.

אבל אני מוכנה להתמודד עם החששות האלה. לא שיש לי מושג מה אעשה כשאהיה גדולה, כי מהחלומות הגדולים של הילדות לא נשאר הרבה, הם התחלפו בחלומות קטנים יותר,  בשאיפות קטנות, כאלה שמובילות אותי למקומות שאני רוצה להגיע אליהם. אני מוכנה לעמוד בראש מורם מול החברה והעולם ולומר שזאת אני. והתבגרתי. ואני יכולה להתמודד עם מה שיתנו לי.

יש לי עד סוף השנה כדי להחליט את ההחלטות הגדולות של לימודי המשך ומקום עבודה חדש. בינתיים אני נהנית להשאר בתוך החממה הנעימה שלי ולפנטז על מה יהיה כשאהיה גדולה...