שולה ויעקוב נכנסו לחנות הנעליים שבשדרה. יעקוב הביט סביב וניסה לתהות על אופייה של החנות,דינה לעומתו – מתלהבת בכניסה, זיק בעיניה – את הנעליים הכסופות היא רוצה!
מיד פנתה דינה למוכרת מבלי להעיף מבט לעבר מבטו החמוץ של בעלה, ושאלה "אפשר לקבל את הכסופה מידה 38?" פנתה המוכרת לעבר המחסן כדי להביא לגב' הנלהבת את הנעל הכסופה. בעודה מחפשת את הנעל הכסופה שמעה את הבעל מתריס לעבר אשתו "דווקא היום? אולי עוד חודש? – הרי אוטוטו סוף עונה?". דינה קיבלה בהתלהבות את הנעליים מידיה של המוכרת המחייכת מבלי להשיב לטרוניית בעלה - חלצה, נעלה וראתה - איזה פלא – בול! בדיוק מה שרצתה! בדקה זו, הבין יעקוב שזהו..........היא לא תוותר. למרות הכל המשיך להפציר בטון מתנחמד – "שולה, החודש אין מצב – חרגנו בהוצאות." והמשיך והוסיף, "שולה – אין זמן חייבים ללכת- אוטוטו מתחיל המשחק" .........למכת המחץ חיכה וקרא "הן בכלל לא מחמיאות לך" – ופה אדון יעקוב חשב שניצח,מכת מחץ, כנגד משפט זה, אין מצב שתקנה. בעודו מחייך, התפרצה שולה לעברו "יעקוב בעלי היקר, ממתי, אבל ממתי באוקטובר יש סוף עונה? ולמה לא חשבת על ההוצאות החורגות כשביקרת באורנג' ולקחת את הסלולרי הכי מתקדם? והכי הכי... קולה המשיך ועלה " תעשה לי טובה יעקוב, ממתי אתה מבחין בבכפות הרגליים? – הרי בכל חנות שאליה אנחנו נכנסים – הדבר הראשון שאתה מבחין בו זה המחיר!" שתיקה חלפה בחנות, מבטיהם סירבו להיפגש.....המשיכה שולה כנגד " מה אתה מבין בכלל בלפנק?" – "אתה יודע שאף פעם לא קימצתי בך או התחשבנתי איתך– פינקתי ללא אינטרס – כשרצית נתתי – ונתתי בכייף! – לך יעקוב, זה לא קורה – אצלך, הכל מדוד, הכל מחושבן ... זוכר פתאום סופי עונה ואת חשבון הוצאות החודש, העיקר שלא! אז דע לך יעקוב יקירי – גם לי מגיע כוכבים – תלמד לתת!"
יעקוב שאפילו לא חיכה לפרץ שכזה, החל זע במקומו, מנסה להגיב אך איין, אפילו לא מצליח להשחיל מילה בתוך שטף פיה של אשתו הכועסת. הבין שאין טעם. במבט מפסיד צעד עם אשתו לעבר הקופה. השניים ספגו חיוכים מהמוכרת, פרסו לשישה תשלומים – ויש לדינה נעליים כסופות.
דקה אחרי , דינה חייכה עוד יותר. עוד יותר מהרגע שראתה לראשונה את הכסופות, וחשבה בליבה – הפעם אין מצב שלא יבחין בנעליים, הן עלו לו כפליים.
וכמו בכל סיפור מהרחוב , חוץ מהפיקנטרייה יש גם פה משל ונמשל: לא עסקינן בתחושות מרירות, או לחילופין במהות יחסיהם של השניים. תמונת מצב - גבר אישה ופרגון. כן, גברים תודו – יש לכם פאק, אולי גנטי אולי סביבתי - אבל סוג של נכות – רובכם לא התברכתם בנדיבות. גם אם הבאתם ילדים מדהימים לעולם, והתגרשתם מהאם – תטענו כי המזונות הם גזל של האם. (סטטיסית יותר נתקלתי בתגובות גבריות שכאלה לצערי) גברים תודו – אתם אלופי העולם בחיזור – אך מתעייפים נורא מהר בדרך. (הנתינה מותנית בשלב החיזור). אך למעשה אתם לא לגמרי אשמים. נשים יקרות - זו גם אשמתנו - הרי מבית חונכו שאנחנו אחרונות ברשימה - ראשית הילדים, הורים בעל ...ואח"כ אנחנו. אנחנו (אמהות/רעיות/וחברות) הרגלנו (ורק לעיתים התרסנו כנגד), להזכירכן על פי רוב, תמיד הכפית הראשונה נתנו להם - מה הפלא?
טיפ לקורא - זהו עוד סיפור מהחיים, תחייכו מבלי להתריס ותפרגנו –אם נהניתם כשקראתם – הכוכבים לא יוצאים מהכיס , תשחררו אותם בכיף מהלב!
נ.ב. לכל הנדיבים שבניכם אני מתנצלת מראש על ההכללה - זה לא מופנה אליכם - רק לקמצנים שמסביבנו. |