לא יודעת מאיפה להתחיל. לא מתחשק לי לכתוב ביומן וגם לא בצד הנורמאלי של הדפים. הפעם, יש לזה פוטנציאל להיות משהו שונה. לטוב, לרע. לא חשוב. הכוונה שלי היא שיש לזה פוטנציאל להיות משהו עם משמעות, משהו שיגרום לי לפעולה, למעשה, למשהו מוחשי. אני לא כותבת עכשיו בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל לפרוק. אתמול בלילה, זה הגיע לנקודה שבה הייתי חייבת לתת תשובות. היחסים בינינו הם כבר מזמן לא יחסים. אתמול בלילה שי שאל הרבה שאלות, דרש תשובות, אמר הרבה דברים. לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. הרגשתי שאני מתחרפנת. כמו ההתחרפנויות שלי בדירה ברמת אביב. פשוט, מאבדת את שפיות הדעת, משתגעת, מתחילה לחשוב איפה האולר, והאם יש לי אומץ לפתוח את הסכין ולחתוך, והפעם, חתכים שלא יותירו צלקת. לא יכולתי לתת תשובות. שי פשוט הכריח אותי. אמרתי לו: "תעזוב אותי, תעזוב אותי לתמיד, תעזוב אותי עכשיו, העיקר שתשתוק כבר כי אני לא מסוגלת יותר". הוא לא ויתר. בסוף, אמרתי לו, שפשוט ייתן לי כמה ימים. בסופם, אתן תשובות. לא בטוח שהן ימצאו חן בעיניו, אבל אתן. אתמול, בחלק מהשיחה הזו, ובשיחה שערכנו, או יותר נכון, שי דיבר, כמה שעות קודם, הרגשתי שוב אותה הילדה, בת 13, 14, 15, שאוהבת מישהו ותלויה בו, ועכשיו הוא מחליט לה. הרגשה איומה. אבל בשבילי, שכבר כלום לא כל כך איכפת לי, גם לא שמי שבו אני תלויה פשוט יקום וילך, או יבעט אותי, הצלחתי לגמד את הנוראיות. כך שאוכל לעבור הלאה כמה דקות אחרי, ולא לרצות למות, כמו שרציתי אז, כשהרגשתי בעמדה הזו. שי אמר המון דברים, כל כך קשים, שאני לא בטוחה שאצליח לשחזר. הוא אמר, שמעתה ואילך הוא מחליט הכול בטיול, מה שממילא קרה, ושאני פשוט נגררת אחריו עד שנחזור לארץ. ובארץ, הוא כבר ידאג למצוא לי את הסידור המתאים. הוא אמר שנמאס לו להתנהג כמו חבר, בזמן שאני לא ממלאת שום חובה של חברה, מלבד לא להיות עם בנים אחרים, דבר שכנראה בין כה וכה לא הייתי עושה. אמר, שמעכשיו החובה היחידה שלו היא לא להיות עם בנות אחרות. להיפרד הוא לא מוכן, ולא נותן לי את האופציה הזו, כי אני לא בן אדם נורמאלי, כי אני לא יודעת לדאוג לעצמי, כי הוא אחראי עלי, והוא ידע שיהיה אחראי עלי כשיצא איתי לטיול במצב כזה. אמר שבסדר, "הבנו" שאין לך כוח לכלום, אבל למה שרפת את עצמך, לזה הוא קורא טמטום. אמר שאמרתי בזמן האחרון ביי ביי ליותר מידי דברים, ללימודים, לעבודה אחת, לעוד עבודה, וכששרפתי את עצמי אמרתי אולי ביי ביי לעוד דבר, לא פירש. אח"כ אמר שאיבדתי את כל החיים העצמאיים שלי ביום ששרפתי את הרגל. שמאז אני תחתיו. שמאז איבדתי את החיים העצמאיים שלי. קרי, לדעתי – איבדתי את חיי. הוא מסתכל עלי כעל לא חיה. שאל למה אני ממשיכה לחיות, עניתי שאני כבר חיה, ואני פשוט נשארת, וכדי לא לחיות דרוש מעשה הרבה יותר גדול, משמעותי, אקטיבי, מאשר פשוט להמשיך ולהעביר את הזמן. אמר שאף אחד, אבל אף אחד חוץ ממנו לא מבין איפה אני נמצאת. לא מבין עד כמה אני בחרא. לא אמא שלו, לא שירן. לא משנה מה אספר. הוא אמר שצריך להיות עד לריקבון שלי. זו הדרך היחידה להבין איפה אני נמצאת. אמר, שבסדר, אמא שלי זה סיפור קשה, אח שלי שולי יותר, וזה מכאיב, אבל אפשר לחיות עם זה. לא צריך להעניש את עצמי כל החיים. אמר גם, שהוא כבר מזמן גיבש לעצמו החלטה, שאם בטיול הזה אני אעלם לו, הוא באותו היום מתקשר להורים שלו, לאמא שלי ולשגרירות באותה המדינה, מודיע שאני נעדרת, ומספר להם למה זה כל כך דחוף, כלומר, מספר להם מה המצב שלי. שאל בתמימות: "מה את עושה? תגידי לי, אני באמת לא מבין! מה את עושה עם עצמך? מפיקה הנאה מהדיכאון שלך, מהעצב שלך, יש לך תוכניות, לשכור דירה, לתבוע את אמא שלך – נראה לך שאת בכלל מסוגלת? אני לא יודע מה אעשה, אבל לבד, לגור לבד, את לא יכולה. ראית מה קרה בפעם האחרונה. את לא מסוגלת לכלום. איפה מאיה שרצתה להשיג דברים, נלחמה והצליחה, והצליחה הכול בצורה טובה. איפה היא? למה את נותנת לחיים שלך להירקב? את כבר לא בת 16, את לא יכולה להרשות לעצמך, כמו ילדה בת 16 עם קצת בעיות, לחזור הביתה אחרי בית הספר, ולהתמסר לדיכאון, לעצב, לבעיות, אין לך זמן. את מבזבזת את הזמן שלך, את הכסף שלך, משאבים, את מבזבזת את החיים שלך, וכבר אין לך זמן. אמא שלי, ההורים שלי, מסתכלים עלייך ולא מבינים למה את לא מתאבדת". אני כותבת את כל זה, לא בשביל אף אחד, לא בשביל לפרוק, לא בשביל לכתוב. אני פשוט צריכה להתייעץ עם מישהו, פשוט צריכה שמישהו יעזור לי. ואני יודעת, שאין אף אחד שיכול לעזור לי. לא באמת. רק אני יכולה לעזור לעצמי. ולכן אני מדברת עם עצמי. זה מה שאני עושה כשאני כותבת את כל זה. החיים שלי בזבל. זה כבר הפך לשגרה. אין לי מטרות. כלום. ובכל פעם ששי מנסה להעמיד אותי מול זה, המחשבות שלי פונות לתוכניות איך אתאבד, או איך פשוט, אמשיך לחיות בחרא שלי. התאבדות, אני חושבת על אולר, אבל גם יודעת שאין לי אומץ. יודעת גם שיתכן שארגיש מתישהו מספיק גרוע, עד כדי כך שכבר לא אצטרך אומץ. ולא מנסה להימלט מזה. כלל לא. דווקא ימצא חן בעיני, כי אז לא אצטרך לרצות ולא להיות מסוגלת. אולי אם אהיה מיואשת כל כך אצליח. ואם אני מנסה לחשוב על פיתרון עכשווי, הוא לא התאבדות. עכשיו אין לי אומץ. אני חושבת שאפרד משי. ואני חושבת אם אשאר כאן או אחזור לארץ. ובכל כיוון מחשבה שאליו אני פונה, אני קולטת, שהמשמעות של פרידה ממנו, היא פרידה מכל יצור אנושי אחר. כשאני חושבת להיפרד ממנו, זה בעיקר מתוך כך שאני רוצה להמשיך את החיים שלי בזבל, להמשיך להרקיב, בלי שאף אחד יפריע לי, ובלי שאפריע לאף אחד. וזה גם אומר – לא להיות בקשר עם אף אחד. מנסה לחשוב על פרידה והישארות פה – אני לא מספיק אמיצה, לא מספיק חזקה, אין בי מספיק רצון, להסתדר במדינה זרה, שאפילו את שפתה אני לא יודעת לדבר. מנסה לחשוב על פרידה וחזרה לארץ – כל מי שארצה לפגוש, לא ארצה לספר לו את הסיבה האמיתית שבגללה החלטתי להיפרד. להמשיך ולהיהרס, בלי שיפריעו לי. בלי שאפריע. כלומר, ניתוק, ניכור מכולם, כלפי כולם. שי שאל אתמול: "למה את לא שומרת לפחות על מה שיש לך?" כלומר, עליו. הוא אמר: "יש לך מישהו שאוהב אותך כל כך, ואת הרי אוהבת אותו, והדבר הזה בלבד, הוא שאמלל אנשים גדולים, והוא שעשה מאושרים את האנשים הכי קטנים. אז למה על זה את לא שומרת. למה את זה את רוצה לזרוק לפח. את כל הזמן עסוקה בשטויות. למה הראש שלך מלא בכל כך הרבה שטויות. אם זה האובססיות שלך, אז כדאי שתחזרי לקחת כדורים, ומהר. ואם תיפרדי ממני, את חושבת שיכה בך ברק? מה את חושבת שיקרה? אולי תפסיקי לחשוב בכיוון הזה, ותתחילי לחשוב איך את שומרת על מה שקיים, ואיך את מתפתחת, איך את משיגה דברים חדשים. וכל העצבים האלה עליי, מה אני עשיתי? מגיע לי את העצבים האלה?" ואני אמרתי שזה חדש, זה לא היה בתחילת הטיול, וגם לא לפני. הרבה זמן זה כבר לא היה. לפני הטיול אמרתי, הייתי בתת תגובה לכל דבר, אז לא פלא שלא הייתי עצבנית. בתחילת הטיול, הייתי עצובה, הייתי פסיכית, אבל לא הייתי עצבנית. אמרתי לו שאולי זה בגלל שהפסקתי את הכדורים. הוא אמר שהוא חשב על זה כבר, אבל לא רצה להגיד, כי על כל דבר שקשור לכדורים אני אומרת שזה לא קשור. אני באמת לא רוצה לחזור לקחת כדורים. אני לא רוצה להכניס אותם לגוף שלי יותר. פשוט לא רוצה להכניס את הזבל הזה לגוף שלי. שי אומר, כבר הרבה זמן הוא אומר את זה, הוא אומר שאני חייבת לעשות שינוי, חייבת. המצב כמות שהוא ממש ממש לא יכול להמשך, הוא אומר שמאז ששרפתי לעצמי את הרגל, הוא הציף אותי עד הטיול, ואז יצאנו, ועכשיו אנחנו כבר כאן, וגם אם הוא לא ייהנה, הוא לפחות יראה וילמד, כי הוא כבר פה ואין לו כסף לחזור, למצוא לי סידור ולחזור לכאן בחזרה. וכל עוד אנחנו כאן, אני נגררת אחריו. וכשנחזור, כבר נראה מה נעשה. אבל כל התוכניות שלי, לשכור לבד דירה, לתבוע את אמא שלי, זה טבעי שיש לי אותן, אבל אין סיכוי שהן יתממשו. אני לא יכולה לגור לבד. אני לא מסוגלת לדאוג לעצמי. וחייב לקרות שינוי, הוא כל הזמן אומר שינוי, שינוי. ואני לא יודעת מה הוא חושב לעצמו. מה, הוא תמים? מה, הוא פריק? חושב שאדם פשוט יכול לעשות שינוי? לדבריו, אין לי ברירה, כי מאז ששרפתי את הרגל, נגמרו לי החיים, ומאז אני לא חיה, אפילו לא רגע אחד, ומאז, זה היה רק להעביר את הזמן עד שיהיה לו מספיק כסף לטוס, ומאז אנחנו כאן, ואני לא חיה, אני נגררת, אני לא על שום מסלול. לא מתקדמת בשום מסלול. רק הורסת, נרקבת. "מה את עושה?" זו השאלה שגמרה אותי מבפנים. כי אני באמת עושה. ואני כבר לא יודעת איך להפסיק "לעשות" את זה, ולהתחיל לעשות משהו אחר. בכל אופן, אמרתי לו שייתן לי כמה ימים. אחרי שאמרתי את זה, הלכתי לישון. היום קמתי. סידרתי את כל ה'בית' שלי, כלומר, את התיק שלי, הוצאתי שערות. ואז רציתי להתחיל לשוחח עם עצמי, אבל לא יכולתי. שי היה בחדר והמזגן כבר שיגע אותי. הוא ניגן בגיטרה והרעיד את המזרון עם הרגל. הרגשתי שאני עוד שנייה צורחת. הרגשתי שאני מתחרפנת. רציתי שקט. רציתי לברוח. עמדתי פשוט להתחרפן מהרעש, מהחדר הקטן. וגם, כדי לדבר עם עצמי, אני צריכה להיות לבד, ואם לא לבד, אז לפחות לא עם שי. עם כל העולם, אבל לא עם שי. אז פשוט יצאתי, לחפש לי מקום לשבת. ריו דה ז'נרו זה לא המקום הכי בטוח בעולם. ואני לא בדיוק בשכונה של בתי קפה אקסקלוסיביים. אבל יצאתי, ובסוף, מצאתי לנכון להתיישב בסניף גדול של מקדונלד'ס. קניתי כוס קולה, כי לא היה לי נעים לשבת בלי להזמין כלום. מאז, כתבתי. ועכשיו, אני מרגישה שמספיק לי כרגע. לא עשיתי שום התקדמות, אני ממשיכה להרקיב. לא מלאתי עדיין את ההבטחה לשי. לא מצאתי תשובה. אבל עד כאן, ניסיתי לפרוש את המצב, לתרגם אותו למילים. אני צריכה מנוחה. אמשיך אח"כ. אולי אם אתן לעצמי כמה שעות הפסקה, ואח"כ אקרא את הדברים, אוכל לעכל אותם יותר, להפנים, אוכל אולי, כלל לא בטוח, לעשות משהו אופרטיבי בעניין, ולא רק לכתוב, לבכות, לשכב בדיכאון במיטה, במיתה, ולהתמכר לעצב הזה, שמהווה בשבילי עולם ומלואו. שוב, אני יושבת במקדונלד'ס. מנסה להכריח את עצמי לחשוב. בשביל זה שלחתי מכאן את שי ונשארתי לבד. קבענו שאבוא לחדר קצת לפני ארבע. לכן, אני מרגישה קצת מאולץ שאני יושבת עכשיו ומנסה לשוחח עם עצמי. אבל אם לא אעשה זאת בצורה מאולצת, פשוט לא אעשה זאת. פשוט אמשיך להיגרר, כמו שאני, לא לזרום, להיגרר. אני פשוט יושבת כאן ומנסה להכריח את עצמי לדבר עם עצמי. קראתי את מה שכתבתי אתמול, ואני מרגישה שעדיין לא אמרתי לעצמי את כל מה שנאמר בשיחה הזו. את כל המשמעות. אני מרגישה שזה קשה מידי, ולכן אני "שוכחת". אני גם מרגישה עכשיו נורא נורא עייפה. מתה לישון. אבל מנסה לא לוותר לעצמי. לפחות בנושא של פשוט לשבת ולחשוב. שי שאל אותי, באותה השיחה, בהמשך לשאלתו: "מה את עושה? אני פשוט לא מבין, מה את עושה?" הוא שאל אותי אם לפעמים אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. עניתי לא, או לא יודעת. אין לכך משמעות. עניתי את התשובה שחשבתי שתסיים את הדו שיח הזה הכי מהר שאפשר. דבר שרציתי להגיד לעצמי, מכיוון שאני יכולה להבין לבד, בלי שדיברתי עליו עם אף אחד הוא שאני כבר לא בטוחה שאני רוצה ללדת. מאז שאני ממש צעירה, ילדה, אם אני לא טועה זה התחיל בכיתה ו' או ח', אני רוצה ילד. וכל הזמן הייתי מדברת על זה. גם עם שי, כשהיינו עוד קטנים. לא יודעת למה היה לי רצון חזק כזה. רצון ממש יוצא דופן. חריג, לא נורמאלי. ממש הייתי חושבת הרבה כמה אני רוצה תינוק. לא יודעת למה. כשסיפרתי לערבה שאני רוצה תינוק, היא פשוט אמרה שזה הצד הבריא שבי (במילים האלו, מוזר, כי היא מעולם לא אמרה שיש בי צד חולה). אבל היא לא באמת מכירה אותי. עכשיו, בגילי, זה באמת אולי פשוט מבטא בריאות לרצות תינוק. אבל מכיתה ו', או ח', זה קצת לא נורמאלי. לא יודעת, אולי פשוט ידעתי שהחיים שלי דפוקים קצת יותר מהממוצע, ורציתי מישהו, שאני אשלוט על החיים שלו, ולא במובן הרע של שליטה, פשוט ילד שלי, שאני אהיה אמורה לנווט את חייו, ואני אעשה זאת בצורה הטובה ביותר. אבל בזמן האחרון, אני כבר לא בטוחה שאני רוצה. דווקא עכשיו, כשהגיע הגיל שזה בהחלט נורמאלי לחשוב על תינוק, אני לא רוצה תינוק. רוצה שתמיד תהיה לי האפשרות להזיק לעצמי, להרעיב את עצמי, בצורה כזאת שהפריון שלי יפגע. ותכנון לתינוק, הריון, אימהות, ממש לא עולים בקנה אחד עם רצון להזיק לגוף, עם רצון לצמק אותו. עכשיו, בתקופה הזו, אני אוכלת. אני בכלל לא במצב של אנורקסיה. אבל אני רוצה שתמיד תהיה לי האופציה. מנסה להיזכר עוד בשיחה הזו. לא זוכרת כרגע יותר, אבל נזכרת במשהו ששי אמר אתמול, שהעציב אותי. הוא אמר: "כבר עברו שלושה חודשים מאז שאנחנו כאן, את קולטת? כמה דברים ראינו, כמה דברים כבר עשינו." ואני התעצבתי נורא, כי אני פשוט לא מרגישה שעשיתי משהו בכלל. לא מרגישה שזו אני הייתי בכל המקומות האלה, חוויתי את החוויות האלה. וזה לא סתם. באמת הייתי במקומות האלה, אבל לא ממש חוויתי אותם. לא חוויתי אותם, רובם, עברו לידי, שום דבר לא מצליח לחדור לתוכי. הכול פשוט חסום. אני עסוקה מידי בעצב שלי, אני עסוקה מידי ברגשות שקשורים לפיזיות שלי, לגוף שלי, שאני אף פעם לא מרגישה בו טוב. תמיד מרגישה בו רע. ולכן, גם אם הייתי במקומות מדהימים ביופיים, גם אם חוויתי חוויות שהן חדשות בשבילי לגמרי, לא ממש חוויתי אותן, לא ממש הייתי שם. כמו ששי אמר. אני לא חיה אפילו דקה אחת מחיי. אני לא חיה, לא חווה, לא מרגישה, פשוט נגררת אחריו. ולכן, לא משנה אם אראה קרחון נשבר, אם ארים במו ידי תוכי, אם אטפס על הר עצום ואראה את הנוף המדהים שנשקף ממנו, לא חשוב מה אעשה, זה לא ישנה את חיי, את הרגשתי, כהוא זה. אין לזה ממש משמעות לגבי. כי אני פשוט לא חיה. לא חווה. לא מרגישה. באמת, שי אמר: "את קולטת כמה דברים כבר עשינו", ואני מסתכלת לאחור, ועוברים לי בראש כל המקומות, וכל המחזות המדהימים שראיתי במשך כל החודשים הללו, ואני פשוט לא מרגישה שזו אני שהייתי הם. הכול עובר לידי ולא נוגע. לא נוגע. מנסה לחשוב למה. גם כשאני מסתכלת אחורה, וחושבת על הילדה שמצצו לה את הפטמות, שליטפו את גופה הערום, שדחפו לה אצבע לתחת, שנישקו עם לשון, שנגעו בה ובאמה בו זמנית ובאותן הידיים, שבעצמה ששיחקה בזין של אדם מבוגר – אני בכלל לא מרגישה שזו אני, שאני זו שהייתי שם. אף פעם לא הרגשתי כך. ובגלל זה גם סיפרתי את זה אלף פעם – לחברים חדשים, לעובדת סוציאלית, למשטרה, לפסיכולוגית, לעוד פסיכולוגית, לעוד פסיכולוגית, לעוד פסיכולוגית, למדריכה בשדה בוקר, לעוד מדריכה בשדה בוקר – ואף פעם לא בכיתי. אף פעם לא נשברתי. אף פעם לא נעצרתי. אף פעם לא היה לי קשה לספר את זה. כי זו פשוט לא אני. אני גם לא הילדה שרצתה את זה. שהתנהגה מן התנהגות מפתה כזו. גם לא הילדה שאהבה את אמא שלה אהבה פשוטה, כמות שהיא. גם לא ממש הילדה שאבא שלה נפטר. כל אלה, הן לא אני, ואני פשוט לא מצליחה למצוא את הקשר בין הילדה הזו, שכל זה קרה לה, לבין הרגשות שאני מרגישה כעת. ואני גם לא מזהה את הרגשות שאני מרגישה כעת. אני לא יודעת להגיד שאני עצובה, שאני בדיכאון. אני כן יודעת להגיד שאני עצבנית רצח. אבל אני לא יודעת להגיד מה מעצבן אותי. אני פשוט, הולכת לי, ברחובות ריו דה ז'נרו, על חופים מדהימים, מטפסת על הרים, עולה על פסגות, מתקרבת לקרחונים, מתרחצת באגמים, רואה במו עיני אנשים שמחים שרים, מנגנים, רוקדים סמבה ואני פשוט לא מרגישה את זה וגם לא יודעת לזהות מה אני כן מרגישה. אני הולכת בעוד רחוב מרשים, עולה על עוד הר לתצפית מדהימה, הולכת לראות עוד שקיעה בחוף מדהים ואני פשוט לא מרגישה את זה, לא חווה את זה, לא נהנית מזה. לא יודעת להגיד מה אני כן מרגישה. מהן הרגשות שלי באותו הזמן. מה תופס מקום בראש שלי. ולפעמים, פשוט נמאס לי מכל הבולשיט הזה, ואני אומרת לעצמי, מה זה כל הניתוח הזה, מהם הרגשות שלך, מה ממלא את הראש שלך, ואני רוצה להגיד לעצמי, פשוט תזרקי את כל הבולשיט הזה לפח, ותחיי, אבל אני פשוט לא מצליחה. אם תרצו, לא רוצה. לפעמים יש בי רצונות, אבל הם נובעים מאובססיות. יכול להיות מצב שיהיה לי הרבה יותר חשוב להוציא שערות, לעשן, לסדר את החדר, להתקלח, מאשר ללכת לראות חוף חדש, רחוב חדש. פעם הייתי אומרת לעצמי, אני אלך, עדיף שאלך, מה יעשה לי יותר טוב, לסדר את החדר או לראות מראה שעיניי עוד לא ראו, שחושי עוד לא חוו. והייתי אומרת לעצמי, שאולי אם אראה מראה חדש, אולי אם אחווה חוויה חדשה, אולי משהו בתוכי ישתנה. אולי פתאום אתעניין. כששי היה אומר לי, אני הולך ל..., אני הייתי מתלבטת אם להישאר בחדר, בין אם כדי לעשן, בין אם כדי להוציא שערות, בין אם כדי לשכב בדיכאון במיטה, הייתי חושבת, שאם אשאר בחדר אולי אפסיד משהו. עכשיו הגעתי למצב שאני יודעת שלא אפסיד כלום, שלא חשוב איפה אהיה, מה אעשה, אני אחווה את אותו הדבר. את אותו החרא. שום דבר לא מצליח לעניין אותי. ואין בי אפילו שאיפה קטנה לשנות את זה. מאז השנה האחרונה, שהפסיכיות שלי התגברה ופרצה גבולות, והתבטאה, כך שגם אם לא הייתי אומרת היו יודעים, ובאיזשהו שלב גם התחלתי להגיד, אני כבר לא מנסה לבלום אותה, לא מנסה להסתיר מאחרים, לא מנסה להתגבר עליה. כבר התרגלתי שאנשים מסתכלים עלי כמו על פסיכית. כמו על אחת שפשוט צריכה עזרה. מוותרים לי. כבר נוח לי ככה. כבר אין בי שום שאיפה להראות, לעצמי ולסביבה איזו חזקה אני. כבר לא אכפת לי. "טוב" לי, רגילה, להיות נתמכת, שיסתכלו עליי כמו על פסיכית, שיעזרו לי, ההיפך הגמור, פשוט ההיפך הגמור ממה שהייתי. מספרת וכותבת לחברות שלי כמה חרא לי, כמה קשה לי, כמה אני רוצה לפעמים למות. פשוט ההיפך הגמור ממה שהייתי. פעם, בחיים לא הייתי מסכימה שיעזרו לי, ולו בדבר הקטן ביותר. אנשים שהייתי מדברת איתם, והיו מתגלים להם דברים עליי, היו אומרים לי שהם בחיים לא היו מנחשים שכל זה עבר עלי. היו אומרים לי שאני 'משהו משהו'. איך שהצלחתי לשרוד, להתמודד, להמשיך, להתגבר, לתפקד. אנשים היו אומרים שאני חזקה. שהם לא היו עומדים בזה. שהם היו נשברים. והיום, היום אני פשוט ההיפך הגמור לכל מה שהיה בי. ישר, רוצה כבר לחשוף בפני כל אדם חדש שאני פסיכית. שיתייחס אלי כמו אל פסיכית. שלא יבנה עלי, שלא יסמוך עלי. ההיפך מפעם, שהיו תופסים ממני, שהייתי תופסת מעצמי, בחורה ריאלית, מעשית, כזו שאפשר לסמוך עליה, שתדאג שהכול יהיה בסדר, שאם יקרה משהו, תעשה את הדבר הנכון. היום, ההיפך. לא יכולה לבחור בדבר הנכון גם אם כל העולם יעזור לה. גם אם כל העולם יצביע לה מה נכון, ופשוט, ידחוף אותה לשם. היום אני תמיד אבחר באפשרות הרעה. גם אם יראו לי וידחפו אותי לבחירה הטובה. אסתובב בכוח, פשוט בכוח, ואפילו אשקיע בשביל להצליח לעשות את מה שרע בשבילי. אני כותבת וכותבת, ולא מצליחה לחשוב מה לעשות בתכלס. בינתיים לא מצליחה להגיד לעצמי שאני רוצה לשנות. בינתיים, אני פשוט לא רוצה לשנות כלום. שי שואל אותי: "מה את עושה?" ואין לי תשובה. אבל, אני גם לא רוצה שתהיה לי תשובה. רוצה להמשיך ככה. מרגישה שעוד אפשר. מרגישה שזה שהרגל שלי שרופה עד כדי כך שאנשים ברחוב מסתכלים, מרגישה, שזה ששקלתי פחות מחמישים קילו, שזה שהייתי יורדת כל לילה באמצע הלילה למטה ומעשנת עד שהגוף שלי לא יכל יותר לספוג ניקוטין והייתי מקיאה, כל זה לא נורא, זה לא הגבול. לא מצליחה אפילו להתבייש בזה. לא בא לי לדאוג לעצמי. לא בא לי להיות מאושרת. לא בא לי שיהיה לי טוב. לא בא לי ליהנות. לא מרגישה שאני בדרום אמריקה, לא מרגישה שאני למדתי משפטים באוניברסיטת ת"א, לא מרגישה שאני למדתי בשדה בוקר, שום דבר לא נראה לי אני, ולא טוב לי, ואפילו לא בא לי לשנות את זה. למה לא בא לי שיהיה לי טוב, שיהיה לי כיף, שיעריכו אותי, שאנשים יגידו: "מאיה, אני מעריך אותה על..., סומך עליה...". לא בא לי. לא בא לי לשנות כלום. באיזשהו שלב בחיי זרקתי מעליי את עול החיים, ואני פשוט לא מסוגלת להרים אותו חזרה. אבל אם כל כך לא בא לי, אז למה אני פה, מנסה לאלץ את עצמי לחשוב על החיים שלי? שי מידי זמן מה מנסה להעמיד אותי מול החיים. ואיך שהוא אני מעבירה את השיחה הלאה, וממשיכה להיגרר בחיים הללו. בלילה שלפני יומיים, הוא לא ויתר. ויתר רק אחרי שאמרתי לו שייתן לי כמה ימים ואתן תשובות. אבל אין בי רצון לכלום. אפילו עכשיו, כשאני רק 'מבלה' לא מתעורר בי רצון לכלום. אני חושבת, שזו אני שקברתי את הרצון לחיות. לא חשוב מה העולם הזה עולל לי, מה אנשים מסוימים עשו לי, אני לא יכולה להטיל עליהם את האחריות לכך שאין בי רצונות. את זה, אני הרגתי, קברתי. לא חשוב מה עושים לאדם, תמיד יש לו רצונות, חלומות, שאיפות, הנאות קטנות. רק האדם עצמו יכול להרוג את הרצונות, לבטל את השאיפות, לא לנסות וליהנות. אני חושבת, שאם אקרא בעיון את כל מה שכתבתי לעצמי עד כה, אדע לשאול את עצמי את השאלות הנכונות. אבל מה אם אני פשוט לא רוצה?? מה אז?? מה עם ההבטחה שלי לתשובות לשי? אבל האם באמת כל כך חשוב לי לעמוד בה? או שארשה לעצמי לאכזב אותו גם הפעם? כמו שאכזבתי אותו כבר אלפי פעמים. אם אין בי רצון, אז למה שאעשה דבר? |