דחינו עד אין ברירה. הגיע הזמן לגבות את המידע שעל המחשב הביתי שלנו, לפרמט אותו ולהתחיל מחדש. יש כאן היסטוריה שהולכת אחורה עד 1997 בערך. רק שתבינו - אחת התיקיות כאן נקראת "גיבוי של פנטיום 133", בתוך תיקיה שנקראת "גיבוי פנטיום 450". לדעתי היא עברה כבר 3 מחשבים. אז בזמן שאני בוהה בשמות הקבצים שעוברים לגיבוי, עלתה בדעתי שאלה.

עד כמה גיבוי חשוב בחיים שמחוץ למחשב? כולם מכירים את הדיבר האחד-עשר "Though Shall Make Backups!". כולם מסכימים שבמחשב, זה הדבר ההגיוני לעשות. ומה לגבי החיים?

אני לא מתכוון דווקא לגיבוי במובנו במחשב - שיכפול של מידע. גיבוי מיועד לשמר את מה שאם יאבד, לא ניתן לשחזור, או שהשחזור שלו יגזור משאבים רבים.

אני לא מכיר מישהו שמחזיק ילד לגיבוי, או מכונית לגיבוי. אני אפילו לא מכיר מישהו שמחזיק קומקום חשמלי לגיבוי (טוב, יש אנשים שמחזיקים עוד אישה, אבל זה לא בדיוק גיבוי, וגם לא ממש תורם לשימור הקיים). בסיכומו של דבר, את רוב האלמנטים בחיים, אנחנו לא מגבים. או כי אי אפשר, או מפני שיצירת הגיבוי יקרה מדי מול הסיכון, או שאין כל בעיה להשיג תחליף.

אז אם לא גיבוי, הרי שמה שנשאר כדי לקיים את החשוב לנו הוא שימור ותחזוקה.

וזה מזכיר לי את הפרק בספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים..." לגבי הדבר שהוא קורא לו היחס P/PC. זהו היחס בין התפוקה שמתקבלת לבין מה שצריך להשקיע כדי לשמר ולתחזק את מקור התפוקה. קובי מביא דוגמה של משאית הובלות. אם רק ניסע במשאית ולא נעצור לטיפולים ותחזוקה, בהתחלה נפיק יותר תפוקה, אבל לאורך זמן המשאית תישחק, יופיעו תקלות ובעיות, והתפוקה תיפגע. כדי לקיים את התפוקה חייבים מידי פעם לוותר על קצת תפוקה ולהשקיע בתחזוקה.

בואו נגדיר תחזוקה. תחזוקה זה כשאתם משקיעים משאבים על מנת לשמר את מה שכבר יש, או לתקן אותו. תחזוקה של הבית, של הרכב, של הזוגיות, של היחסים עם הילדים, של הקשרים עם החברים, של היכולות האישיות, של הבריאות והכושר הגופני, של החיים.

אני לא טוב בתחזוקה שוטפת. כלומר, לא בתחזוקה פיסית. יש קטע קיר במסדרון שמחכה לסיוד מאז שבנינו את הקומה השניה לפני שלוש שנים. הטלביזיה של חדר השינה עומדת בסלון כבר חצי שנה וזו של הסלון מונחת בחדר העבודה מחכה שאגיע להזמין טכנאי, ואלו רק דוגמאות.

מצד שני, אני משקיע כמות ניכרת של זמן ואנרגיה בתחזוקת הדברים החשבים בחיים שלי - הזוגיות, המשפחה, הדברים שמעשירים אותי. וזה מזכיר לי משהו אחר שקובי כתב עליו - "חשבון הבנק הרגשי" שאנחנו מנהלים עם האנשים בחיינו. הקשבה, הבעת הערכה, שיתוף, התחשבות, אלו דברים שמהווים "הפקדה" בחשבון הזה. זילזול, עלבונות, חוסר התייחסות, הפרת הבטחות וכדומה, אלו דברים שיוצרים "משיכה" מהחשבון. ככל ש"היתרה" בחשבון שלנו עם מישהו גדולה יותר, כך הקשר טוב יותר, וכך יש סיכוי גבוה יותר שאותו אדם יהיה נכון לעשות למעננו או לסלוח לנו על מעידה. וכשאין אשראי בחשבון, הכל מידרדר לתשלום במזומן - "תן לי קודם או שלא תקבל" - אם בכלל ניתן לקיים קשר.

לצערי, הגעתי לגיל שבו הולכת ומתממשת סביבי הסטטיסטיקה של 30% גירושין. יש מקרים שבהם הבעיה כנראה היתה בבחירה הראשונית, אבל יש גם הרבה שניכר בהם שהבעיה היא בכך שבני הזוג לא השקיעו מספיק בחשבון הרגשי המשותף שלהם. קצת כמו הבחור מהשיר של בראד פייזלי, שסוף סוף קיבל את הקידום שרצה ורק כעת מבין שבזבז את הזמן שלו במאמץ לקנות לבחורה את כל הדברים כאשר מה שהיא באמת רצתה היו הדברים שבאים בחינם.

תחזוקה מונעת. כל מומחה יגיד לכם שזו השיטה.