כשטובי קיבל את הסגן, כולם חשבו שהנה הרמטכ"ל הבא הגיע. אבל את טובי לא עניינו גנרלים, וגם לא סדר, משמעת, או הגיון צבאי. כל מה שהוא רצה היה רק לשמור עוד פעם בעמדה ההיא בבסיס הטירונות בדרום. מהמגדל ההוא בקצה הבסיס, להשקיף על המדבר ולהריח את ריחות החול.
'תגיד, יא חת'כת תולעת, אתה עוד תדבר הרבה תוך כדי שינה? '. העדינות של בנישתי נודעה במקוריותה במעונות הסטודנטים של הטכניון ב – 1996. הסתובבתי לצד שני. דימיינתי לי את טובי, בטח היו לו פנים קצת שמנמנות כאלה, אולי אפילו מדושנות עונג מארוחות שבת של אמא, מאוכלסות בצפיפות אינסטרומנטים גדושי כולסטרול.
ירדתי מהמיטה בדרכי למקלחת, עודי עפוץ. העולם מבזיק אליי מבעד לסלילי ממברנות צהבהבים, ואז אני רואה תמונה שאני פשוט לא יכול להשלים איתה.
שלחו אליי כמה פעמים שליחים מחברות במשק, בכירי האוצר, שרים בממשלה, זמרים, מגישי תוכניות, שד"ר – כלום. לא הסכמתי להשלים עם התמונה הזו. לא כחפץ, כי דחיל, להיות ברוגז עם תמונה זה די דומה לנניח... טוב, זה לא דומה לכלום. זה באמת קצת חולני.
אולי קצת יותר מקצת. אני פסיכי. הנה אמרתי את זה. עד לכאן רציתי להגיע?! לתהומות האלה?
כשהחדר סגור, ולילה, אני יושב בפינה עם הפנים לקיר ובוהה בחושך השבור. זה קורה רק אם עקיבא הפסיכיאטר נמצא במשמרת לילה. לתוך החדר נכנס אור מעומעם, ומדי פעם הוא מתחזק כשמכונית בכביש הסמוך עוברת ליד הבניין שבו אני שוהה שש שנים. חלש ככל שיהיה, באור כזה לא ניתן לצפות בחושך השבור. רק אם אני סוגר את עפעפיי, ועם העיניים מסתכל באחורי העפעפיים, או אם החושך מוחלט וגמור - רק אז אני יכול לחיות את החושך השבור. הוא נעים וקטיפתי, ויש בו כל מיני חתיכות לבנות שבורות שזזות כמו תרבית של חיידקים מתחת למיקרוסקופ. כשדר. עקיבא נשאר למשמרת לילה, אני יכול לראות את החושך השבור. הוא נכנס בדיוק בשמונה וחמישה, נותן לי את שלושת כדורי הלילה, ואם היתה לי חריגה – אז גם זריקה. ואז הוא עושה לי טיפול אנטומי פנימי. הוא מצמיד לי את הראש לכרית, כשפניי כלפי מטה. אני לא מרגיש כלום ולא רואה כלום חוץ מהחושך השבור. אני חוזר לנעמה, ולימים היפים שלנו ביחד. לחדוות החיים שהדביקה בה את כולם. אל הלילות עם החושך השבור, ואל טובי הזבל שלא רצה להיות סגן. רק חפ"ש שעושה תורנויות מטבח אל תוך הלילה בערבי שבתות קרים ברמת הגולן.
או, הנה בנישתי התחיל עוד פעם עם הדפיקות של הראש בקיר. אלוהים, למה מראים בטלוויזיה רק בתי משוגעים עם אור כחול, והכל נראה שם קר בלי מיזוג? איך זה יכול להיות שפה הגיהינום עם אור צהוב, וטמפרטורה של חדר לידה? למה עץ הפטל נושר בסתיו מעל הקבר של דר. עקיבא? לא מגיע למשכיל הזה להיות קבור בבית קברות סדרתי של אנשי היום יום?
אני לא סובל את התמונה הזו. אני אפילו לא יכול להגיב אליה בצורה כלשהי, לא להשמיד אותה, לא לקרוע אותה, לא כלום. היא רחוקה ממני ואני לא מגיע לזה. אני לעולם לא אגיע לזה. זה מה שבנישתי אמר לי היום כשחלף על פניי במסדרון. מובל בידי ארבעה סניטרים ששלושה מהם ערבים ולאחד קוראים רומן.
והתמונה הזו לא עוזבת אותי.
הזכרון הכי מוקדם שלי מריחות החול הוא –
אני משחק בגיל ארבע בערך עם מכנסיים אפורים בחול שבגן הילדים ליד הבית שלי. מזהה גוש חום אפרפר מתוצרת חתולי רחוב. אמא שלי צועקת שאפסיק, וגידי הבן של השכנים שנהרג בתאונת דרכים כשהיה חייל מאיים עליי שיזרוק עליי פ-צצות מהעץ דומים אם אני לא אפסיק. הפסקתי, כי אני שונא עץ דומים. יש לזה ריח של סוף הקיץ. ואני בנאדם של קיץ, איש של אנשים. ילד עם נעלי ספיד בצבע טורקיז וחולצת פסים עם כתמי מרק ירקות מארוחת הצהריים. שיש לו קקי, אבל זה יידחה לעוד מעט. העולם קצת יותר מסקרן מהבנאליה הגולמית של ישיבה בשירותים. וגם – אבא חזר מהעבודה לא מזמן והיה שם. ואי אפשר להיכנס לשירותים אחרי שאבא היה שם. זה נורא. זה כמו הסיפורים על השואה מהתוכנית 'סיפורי מורשת לילדים', בכל שלישי בצהריים בשעה שלוש בקול ישראל.
זה סימבולי שהעלים שמתים ונושרים מעץ הפטל נושרים לאדמה. הם מתים, וחוזרים למאיפה שבאו. רק שהם לא יודעים שהם נופלים לאדמה פסיכיאטרית שמעל הדוקטורט של עקיבא. אדמה פסיכיאטרית ספוגת תרופות של שינוי מצבי תודעה. אל תוך בריכת כימיקלים של סוף עולמם לפני שבועיים שמתי לב שכבר לא אכפת לי בכלל שנעמה לא מחזירה לי מכתבים מאז שאני כאן. היא בטח זורקת אותם לפח, שמה ישר במיחזור. או אולי אוגדת וקוראת לפני סטודנטים שנה שלישית בחוג לקרימינולוגיה ולוגיסטיקה. מצידי שכולם יקראו. הם יקראו כל מה שאני כותב? לא. גם נעמה לא תקרא. עוד שלושים-ארבעים שנה זה יפול לידיים של איזה נערה מתבגרת. מה שישלים לה את התמונה הרומנטית שהחיים יכולים לצייר. מה שלא יאפשר לי לעולם להשלים עם התמונה הנוראית הזו.
נו עולם. אולי די? תנסה להסתובב לצד שני לאיזה זמן? אולי זה יכול להיות נושא אקדמי חדש בתחום הפיסיקה שבעטיו ייפתח עוד אגף מעונות חדש בטכניון, ובעטיו יתקבל עוד בנישתי עם אדיבות של מלצרית בחמש וחצי לפנות בוקר?
אני בנאדם של חורף, איש של תסכולים. גבר עם נעלי מותגים וחולצת לקוסט לא מגוהצת שמכסה על לב מלא כתמים מאורחות חיים. אישוניי מורגלי מסכי לפ-טופ ואורות לילה של פנים מטוסים. ואם העולם יחליט להיעתר לבקשתי, ובדיוק שהוא יתחיל להסתובב לצד השני, אהיה במטוס שנמצא מעל האוקיינוס השקט בדרכי לעוד לקוח מרוצה?
שלא תחזור ושלא תתקשר אליי. לא צריך אותה. היא הפסיקה לדפוק לי את הראש. גם בנישתי בסוף הפסיק לדפוק את הראש שלו בקיר. ולא הרבה אחרי עשו עלינו תוכנית בטלוויזיה, על התנאים שלנו, וממה אנחנו סובלים. לפני שהוא מת, הוא הספיק לצרוח – אם כבר למות, אז שיהיה בסטייל. לא חושב שהיה סיכוי שהוא היה עושה את זה סתם כך למען ארצנו.
|