עכשיו קצת אחרי שמונה בערב, יום חמישי. אני בצפית, לבד. יש מחר אירוח של הצופים, ולקחתי על עצמי להיות האחראית לכך. אחריות גדולה מידי בשבילי. אין לי כוח לעמוד בה, אבל כבר התחייבתי, ולהגיד לא עכשיו, טומן בחובו השלכות רבות מידי לגבי גורלי. כבר ימים רבים אני רוצה לכתוב, אבל לא מוצאת את הזמן או את הכוח.עישנתי עכשיו שתי סיגריות. היה להן את אותו הטעם שהיה להן ברמת-אביב, וזה מפחיד נורא. אני לא מסוגלת להפסיק להרוס את עצמי, אבל גם לא ממש רוצה להתאבד, לא ממש רוצה למות, לא לגמרי רוצה להגיד להתראות לכל מה שקורה בעולם הזה. כי יש גם דברים טובים, יש גם דברים מעניינים. יש גם דברים נפלאים. יש סביבי כל-כך הרבה חיים. כל הילדים האלה, שהם קצת קצת שלי, לא יותר מידי שלי, אני יודעת, אבל קצת. ויש ביניהם כל כך הרבה נפלאים, כל כך הרבה חיים. מאז מה שקרה בסלבדור, אני הולכת ומתרחקת שי. אז החלטתי, במודע או שלא במודע, בהחלטה חותכת או בתהליך, אני לא בדיוק יודעת להגיד, שזהו, שאני לא משתפת אותו יותר במוות שלי, כי הוא אוהב אותי, ולשתף אותו במה שבאמת קורה לי ועובר עליי פרושו להכאיב נורא, להכאיב עד איבוד השפיות. אבל ביום שבת המצב קצת השתנה. התעוררתי באותו היום בבוקר, והרגשתי לא כל-כך רע. הייתי רעבה נורא נורא. הלכתי למטבח, חתכתי ירקות, הכנתי רוטב, ערכתי שולחן, מזגתי שתיה, הוצאתי לנו ג'חנונים מהתנור, קילפתי וחתכתי ביצים, והערתי אותו לארוחה נעימה של יום שבת בבוקר. אכלנו, והיה בסדר. ואז הלכנו לחדר, והוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות היום, ואמרתי שאני רוצה לנסוע לים, לחוף בת"א בטיילת. הוא גם רצה. הרגשתי לא רע, באמת, היה לי טיפה נעים וכיף, ופתאום הרגשתי קצת יותר קרובה לשי, ורציתי לספר לו עליי, אז אמרתי לו שאני עוד מעט אמות. לא רציתי לעצור את אותו היום, רציתי להמשיך כי היה לי קצת נעים. אבל הוא כבר לא רצה. הוא אמר שאני אסביר את עצמי, ואני לא רציתי. הוא אמר שהוא לא מוכן יותר לשמוע ממני משפטים סתומים, ושאני אספר לו מה קורה. אמרתי לו שיפסיק, ושניסע ושיהיה כיף. הוא אמר שהוא רוצה שכל החיים שלו יהיו כיף, אבל אי אפשר כשאני ככה, ושכדאי שאני אתחיל לדבר איתו, לספר לו עליי. לא רציתי. הוא לא הפסיק. הוא דיבר ואמר הרבה דברים. כל היום בכיתי והרגשתי נורא. רציתי להיפרד. שאלתי אותו מה אני בכלל מעניקה לו, רציתי לשמוע מה הוא מקבל ממני, הוא אמר שהוא מקבל אהבה, ולא מצא עוד דברים לומר. אמר שהוא הולך עכשיו לדבר עם אמא שלי ואח שלי, ואם אני באה איתו, אמרתי לו שאין סיכוי. הוא לא באמת דיבר איתם באותו היום, ואני כל-כך רציתי שכן, למרות שאמרתי שלא. עברו לי אלף תסריטים בראש של איך אני מתאבדת היום, איך אני מסיימת כבר עם הסיוט הזה. ביום שלפני פעם ראשונה שחשבתי על לרצוח את אמא שלי ואותו. ממש הכנתי תכנית מפורטת. אני יכולה לקבל נשק אם אני רוצה, במסגרת העבודה. לא רק שאני יכולה, אלא שמאוד רוצים, כבר בשלב השני של ראיון העבודה שלי, אחרי שכבר היה ברור שקיבלו אותי לעבודה הציעו לי ואמרו שצריך. ברור שאמרתי לא. אז חשבתי שפשוט אגיד כן, ופשוט אלך הביתה ביום שבת אחד, וארצח את שניהם. חשבתי גם לקנות אוטו כדי שאוכל לברוח אח"כ למדבר, למקום שיהיה קשה למצוא אותי. רוב היום שכבתי במיטה ובכיתי, ושי חיבק אותי ודיבר אליי, ואמר לי שהוא יודע שכואב לי נורא. הוא אמר שיש המון דרכים להוציא את זה, שאני לא צריכה להוציא את זה על עצמי. הוא אמר שאכתוב, שאצייר, שאטפל בחיות, שאעשה דברים שממילא אני אוהבת לעשות, שאפתח אותם כך שאוכל להביע בהם את הכאב הנורא שלי. אמרתי לו שאני רוצה להיפרד ממנו, שאני עושה לו רע, ולו רק בגלל שהוא רואה אותי, חש אותי בעניו, וגם למשפחה שלו. הוא אמר שגם אם אצא עכשיו מהדלת ולא אחזור לעולם, אמשיך להכאיב לכולם, כי יש לי כאן משפחה. הוא אמר שהוא יודע שאני לא מבינה את זה, שאיכפת ממני, גם אם אלך, שזו לא אשמתי שאני לא מבינה מה זו משפחה, כי לא לימדו אותי. הוא התכוון לומר שיש לי כזו, ואם אברח מכאן זה לא יפסיק להכאיב, כי זו משפחה, אבל הוא לא כועס שאני לא מבינה, ברור שאני לא יכולה להבין, אף אחד לא לימד אותי. אחרי שהוא הלך לעבודה קראתי במיטה. לא באמת הצלחתי לקרוא, אבל העיניים ריפרפו על המילים. חשבתי להתאבד, חשבתי לברוח, חשבתי ללכת לבית הקברות ולחתוך את הורידים. לימים עשיתי זאת. חשבתי להגיד שכן, אני אקח אקדח. הראש לא הפסיק לכאוב לי, הרגשתי כאילו יד דוחפת את אחורי הראש לבפנים, אבל לא הייתי מסוגלת ללכת ללגום מים. פשוט לא יכולתי. הייתי מטושטשת, שרפו לי העיניים, הרגשתי את העיגולים הולכים ומעמיקים סביבם. גם הרגשתי אהבה גדולה לשי, אהבה עד כדי חוסר אונים. הרגשתי בעצמה חזקה עד כמה הוא יקר לי ועד כמה הוא מתוק. אבל רציתי לסיים עם הכל. רציתי כבר לסיים עם הסיוט הזה, כי אני יודעת שהוא לא יגמר לעולם. נאבקתי בתוכי, התאבדות, חיים, אהבה. ייחלתי לכך שארגיש רק את הרצון למות, ואעשה את זה כבר, אסיים עם זה כבר, ואפסיק להרוג את עצמי באיטיות. שי אמר שהוא מבין שכרגע אני לא רוצה לחיות, ושאני לא יכולה לחשוב שאי פעם ארצה, אבל מתישהו, מתישהו החומרים במוח שלי יתאזנו ולו במעט, ואז ארצה, ואז אצטער על כל מה שכבר הרסתי לעצמי. אצטער שהשנים עברו כמו שהן עוברות, אצטער שהרגל שלי שרופה, שבגיל 27 ארצה ילדים, אבל כבר לא אוכל לעשות. שאשקול חמישים ולא אצליח לחזור, שלא אהיה מסוגלת כבר להביא ילדים לעולם. שתקתי. לא יכולתי לומר שאתמול נישקלתי, והמשקל הראה חמישים. לא יכולתי לומר שאני גם לא רוצה לקבל. היום התקשרתי לעורך הדין שלי ואמרתי לו שאני רוצה לתבוע אזרחית. אני רוצה. הוא חושב שיש לי הרבה מה להפסיד. אבל אין לי מה להפסיד. X, אני לא יכולה לכשוב על שם הולם בשבילך, זה מורכב, מאוד, אז אל תפגע מ X, זה פיתרון טכנית לבעיה מנטאלית. בוודאי שאיני נותנת לך ציונים. אני? לך? מה גם שאני רוצה להגן על חירותך בעולם. תשאל על זה את X2. אתה זוכר שפעם חשבת כך? מה אתה חושב היום? אני לא לגמרי רוצה למות, אבל לא עובר יום, לא עוברות להן שעות בודדות בלי שרץ לי בראש סרט של חיתוך ורידים עמוק. אין לי בעיה לעמוד בכאב. כבר עשיתי לעצמי חור, בור, עם מצית, אז מה הבעיה עם סכין. וגם אז, הפסקתי רק כי נגמר הגז, כי המצית לא בערה יותר. חיפשתי עוד מצית, גם בחדר של ברכה, אבל לא מצאתי (לפעם הבאה כבר חשבתי על פיתרון שלא ניגמר כל כך מהר כמו גז-נר, טוב, מאז, במחשבותי, שיפרתי את הטכניקה), אז נכנסתי להתקלח. להישטף. ורק אז צילצלתי לשי, וכל-כך רציתי שיסיע אותי למוסד סגור. ואני עדיין נורא רוצה. אני רוצה לעמוד על במה ענקית ענקית, כזו שיביטו אליה כל האנשים בעולם, ולזעוק, לצרוח – כאב. אתמול נכנסתי למשרד, ועל השולחן היה מונח לו האקדח של אורי. פחדתי נורא. התבוננתי בו. כל-כך קטן, כל-כך פשוט, כל-כך בר השגה. התבוננתי. יצאתי ואמרתי לאורי שאסור שדבר כזה יקרה. הוא שאל: "למה, יש לך חניכים עם נטיות אובדניות?" חה חה. |