לא נשארו בי כללים. אני לא מבינה את כללי המשחק. המשחק כאן קונקרטי מידי, אני לא יכולה להיות כה קונקרטית. אני מפרקת הכול. אף אחד לא מבין את שאני אומרת. התעליתי מעל לחוקי הטבע. אני מרגישה שאין מילים לתאר את התמונה שאני רואה. אני נתקפת רגעים של פחד מרעיד. אני לא מבינה את השפה באמצעותה שי מנסה לתקשר איתי. אני לא מבינה מה הוא אומר. והוא אומר שהוא לא מבין אותי. שאני מפחידה. שהכול אצלי אסוציאטיבי ואני לא יכולה להגיע ככה לשום מקום. אני לא מבינה ממי עליי ללמוד חוקים. עוד לא מצאתי ממי. פעם חשבתי שהצלעות האחרות במשולש, מהן אני צריכה ללמוד. אני פשוט אחקה את ההתנהגות של הצלעות החדשות שלי, בלי להבין למה. אני פשוט אעשה את זה. שי אומר שאם אני לא אפעל לפי חוקים ומהר, אני אבלע. ואני שואלת אותו אם זה אומר שאם הוא ישמע מפי עוד משפטים מוזרים נצטרך להתפצל. אז אני לא מבינה, לא להתנהג לפי מה שאני חושבת? אני לא מצליחה לעקוב. האור מפוזר מידי וגם החושך ואני לא מצליחה למצוא דרך. האדמה מושכת אותי אליה. אני מרגישה שאני חייבת לשכב על אדמת הכדור, לא על מפלצת בטון. הקרקע מזרימה לי אנרגיה. אני יכולה להבין שבאתי מעפר ואני רוצה לשוב אליו. אבל בדרך טבעית. ולא מקבלים את הטבע שלי. אני מרגישה כמו חיה שונה מהחיות שכלפי חוץ נראות כמוני. אני מעדיפה להיות חתולה. אנשים לא פותחים את העיניים, לא רואים איך אמא חתולה מטפלת בגורים שלה. תהרוג את מי שרק ינסה להתקרב. כשהם בוגרים, הם הופכים שווים לה והיא אף עלולה להרוג אותם. אבל לא מאותם אינטרסים שאמא שלי הרגה אותי. אני מוכרחה להיות קרובה יותר לכוכב שמש. ולירח. ולים. ואני חייבת להרגיש את כוח הסחיפה שבזרימת הימים. אוקיינוס. מי המציא את המילה הזו. אולי הוא יבין את שפתי. אני לא מבינה את השפה. אני לא מצליחה לסיים מחשבה אחת. אני לא אעשן היום גראס. לא כי אני לא רוצה. אלא כדי ששי יבין שלא הגראס מבלבל אותי. הוא לא מבין אותי. אני חושבת שאתמול הוכחתי לו שאני מסוגלת לעשות דברים שהוא חשב שהם בלתי אפשריים. אני רק לא מבינה איך חשבתי למות באמצעות סכינים עטופים מתכת. זה העיוות היחידי שאני רואה. ואני מפחדת להבין איך הגעתי אליו. בתוך הראש שלי אני ממריאה בניגוד לכוח המשיכה. אני יודעת שזה לא קורה באמת אבל זה מה שהחושים שלי מעבירים לי. למה לנפץ לי את זה. למה לנפץ לי עוד הבנות. אני מתפזרת לאינסוף חתיכות קטנות ומרוכזות. תמציתיות. ג'וליה היא החיה היחידה שנראה שחוקי הטבע באמת לא עובדים עליה. היא תעדיף למות מאשר להיחשף. היא יפה. הזרימה שלה. היא מסונכרנת עם השדות המגנטיים העדינים ביותר. אדם לא יכול להגיע לכך. אבוד. אנחנו יצור מנוון עד גועל. אני יכולה לשאוף. אני לא מסוגלת להפסיק להסניף לתוכי את ג'וליה. אני אוהבת אותה, מעריצה את החיה הזו. היא לא חייבת לי כלום ואני לא חייבת לה כלום. הכול מותר. אין כללים. יש הרמוניה. מותר לה גם לנשוף. אני שפויה אך נאלצת לסגור את המחשבות והתחושות שלי בתוך ארון כי הן לא לגיטימיות. אני לא מבינה איך כל אחד מאפשר לעצמו לרדת על הרעיון שפרויד הגה. ההבנה הזו פשוט מאיימת. וכן, מתכחשים. אבל יש ליבידו. אני מרגישה את קיומו. החיה אדם יודעת לחוש אותו רק באמצעות הדחף המיני, אני יכולה לחוש יותר מזה. |