סרי נוסייבה הוא אינטלקטואל פלסטיני, פילוסוף במקצועו, שכתב ביוגרפיה פוליטית למרות שעשרות פעמים לאורך ספרו הוא מדגיש את סלידתו מהפוליטיקה והאנשים העוסקים בה. כבר מהשורות הראשונות של הספר הקורא מרגיש אמפטיה כלפי הילד בן השבע שהוטל אל תוך אימי המלחמה. ברבות השנים הוא התיידד עם עמוס עוז הסופר הישראלי והסתבר לו בדיעבד שבתי ילדותם בירושלים היו מרוחקים כמה עשרות מטרים בזמן המלחמה אבל הפרידו ביניהם גדרות התיל הדוקרני שהיה הגבול בין ישראל לממלכת ירדן. סרי הילד נזכר בעמוס עוז בן גילו וכותב את התובנה, שלדעתי, היא הגורם לכתיבת ספרו: "כשחשבתי על היעדרם של ערבים מזכרונות הילדות של עוז, היה עלי לחשוב על ילדותי שלי. מה ידעו הורי על עולמו? האם הם ידעו על מחנות המוות? האם לא היו שני הצדדים בסכסוך שקועים כל אחד בטרגדיה שלו, ואף צד לא מודע או אף עוין לסיפורו של הצד האחר? האם חוסר היכולת הזה לדמיין את חיי "האחר" הוא לב הסכסוך הישראלי-פלסטיני?" את התשובה לכך נותן סרי נוסייבה בספרו בן 400 העמודים. מה שאני הבנתי מתשובתו הוא, שכן, זו הסיבה לסכסוך הישראלי-פלסטיני והיא לא ניתנת לפתרון כי כל צד חושב רק על הטרגדיה שלו עצמו ואינו מסוגל לחשוב על הסבל של אוייבו. לכן גם התשובה לשאלה ששאל פעם משה דיין: "הלנצח תאכל חרב?" היא חיובית והסכסוך שלנו עם הפלסטינים ישאר לדורות הבאים: מחריף כל הזמן ובלתי פתיר בהגדרה.

לאורך כל הספר סרי נוסייבה אינו מזכיר ולו פעם אחת את תביעת הפלסטינים ל-"זכות השיבה" אך רוב הספר סובב סביב הנושא באלפי צורות מבלי לומר ולו פעם אחת את השם המפורש. הנה אחד הסיפורים שעליהם מספר סרי נוסייבה ולקורא לא יקשה להבין שמדובר ב"חובת" הישראלים להצהיר על אחריותם לאסון שקרה לפלסטינים עם הקמת מדינת ישראל ולתת להם לקבוע את גודל וצורת הפיצוי שלו הם זכאים מידי ישראל. ובכן יום אחד סרי נוסע, לא מהר הוא מדגיש, ולפתע קופצת מולו אישה מבוגרת שרוצה להגיע אל האוטובוס האוסף נוסעים במדרכה שממול. סרי בולם בכל כוחו אך פוגע קלות באישה. היא קמה לבדה והוא רץ לעברה לקחתה אל בית החולים אך האישה מסרבת ואומרת לו שלא קרה לה דבר. הוא נותן בידה את כרטיס הביקור שלו ונוסע לדרכו. כאן המקום לספר שסרי נוסייבה הוא בנו של אנואר נוסייבה, אישיות מפורסמת בין הפלסטינים, היה שר ביטחון בממשלתו של המלך חוסיין ומושל ירושלים הירדנית. כחודשיים אחרי התאונה מתקשר אל סרי אביו ואומר לו: סרי, פישלת. מה קרה עם אותה האישה שבה פגעת? סרי מסביר לו והאב אומר: במסורת שלנו קיים הנוהג "סולחה" ואתה התעלמת ממנו. גש אל משפחת האישה ועשה את חובתך. וכאן מסביר סרי נוסייבה את מהות הסולחה: על הצד הפוגע לגשת אל משפחת הנפגע, להודות באחריותו, לבקש את סליחתה, ולהביע נכונות לשלם פיצוי כפי שידרוש הצד הנפגע. כאן מתחיל הבזר המזרחי של התמקחות על סכום הפיצוי וישנה אפשרות שהצד הנפגע יוותר על פיצוי כלשהו אך זו זכותו הבלעדית. ואם לא הבנתם עד עתה את הרמז העבה דיו כדי שגם ילדים יבינו: על ישראל להכיר באחריותה לאסון הערבים (שנגרם עקב התנפלותם עלינו ב-48' אך עובדה זו בורחת תמיד מתודעתו של סרי נוסייבה), לבקש סליחה ולהמתין להחלטת הערבים כמה אנשים הם רוצים להחזיר לישראל כדי שיקבלו את רכושם הנטוש ויבנו חזרה את כפריהם. אם במקרה תפנו את השאלה לחמאס התשובה תהייה: "היעלמות" כל הישראלים עד האחרון שבהם.

ועוד מוסיף וכותב האיש שסולד מפוליטיקה את איפיונו של אריק שרון: הוא היה מפקד יחידת הקומנדו הידיעה לשמצה, "יחידה 101", שיעודה היה לגמול על פיגועים של ערבים ביהודים. ובעיני מוזר לקרוא משפט כזה שנכתב ע"י מרצה שלימד סטודנטים את תורת ההיגיון: מדוע היחידה "ידועה לשמצה" אם היא עושה את הדבר הצודק ביותר עלי אדמות: גומלת על פגיעה?

סרי נוסייבה נעצר לא פעם בידי השב"כ. הנה סיפור אחד במשפט קצר אחד שאדם סביר בעל הגיון לא יכול לקבל אלא כסיפור השמצה נוסח אלף לילה ולילה: הסיפור המצמרר ביותר היה סיפורו של סטודנט, שנכלא במשך ימים בארון מתים שהמכסה שלו קבוע במקומו במסמרים.

אנחנו מגיעים אל ימי מלחמת המפרץ בה סדאם חוסיין ירה טילים לעבר ישראל. והרי הסברו של ההומניסט סרי נוסייבה על התנהגות הפלסטינים שתמיד צודקים ולא משנות העובדות: "עיתונאים תיעדו במצלמותיהם פלסטינים רוקדים על גגות בתיהם ומריעים למראה "הסקאדים". כדי למזער את הנזק, הסברתי את התגובה הזאת לכתב "גרדיאן" הלונדוני במילים הבאות: "פלסטינים שמחים בראותם טילים באים ממזרח למערב, משום שבארבעים השנים האחרונות הם ראו טילים עפים בכיוון אחד בלבד, מן המערב למזרח." והנה עוד חוויה של סרי נוסייבה מבית הסוהר, חוויה שמדגישה את נטיותיו הספרותיות של הסופר: " תרבות בית הסוהר הייתה עשירה במידה מופלאה, ומבחינה מסויימת לא צפויה: היה שם סוהר יהודי ממוצא רוסי שהתיידד עם אסיר שלמד במוסקבה ועל כן דיבר רוסית. האסיר נידון לעשרים ושבע שנות מאסר. הסוהר, שהתגעגע לארץ המוצא שלו, היה בודד יותר מהאסיר, והשניים היו משוחחים שעות רצופות מבעד לסורגי המתכת בתא הסמוך.

הספר כתוב היטב, מעניין, ומעורר אמפתיה במקומות שהוא מספר על אהבתו לאשתו האנגליה לוסי ועל ילדיו . אך כאשר הדברים נוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, סרי נוסייבה הלאומן ההומאני, מתגלה כאוייב המסוכן ביותר שידעה ישראל מאז ומתמיד. אני מלא פליאה על כך שעמי איילון נתן בו אמון.