הוא מוצא עצמו בבית מודרני, לא ממש דומה למערה. רהיטים מהודרים, מיטות נעימות למרבץ, מרצפות קרות וחלקות, מרחב סגור, יריבים דמיוניים, ובעיקר אדם שהוא על תקן מנהיג. יהיה זה אך צפוי שגידול כלב בתוך בית יהיה רצוף בקשיים ובאי התאמות. זה מתחיל בקשיים על שליטה בפליטת הצרכים אולם דווקא כשמושגת שליטה בעניין זה (התפתחות טבעית), מתגלות בעיות ביתיות נוספות: רביצה במקומות אסורים, קפיצות פראיות, רעשנות בלתי נשלטת, זלילה אסורה בסתר, השחתת חפצים, הצקה לאורחים, חוצפה, ניג'וס והצקה בכלל וחוסר הקשבה כללי. איני טוען, כמובן, שאין זה ראוי לגדל כלב בפנים הבית. ההיפך. זה עשוי להיות נפלא להתכרבל עם החיה בבית ועם זאת לנקות מהתנהגותה את החלקים שאינם מתאימים, אולם כדי להצליח וכדי להפיק הנאה מרבית מהגידול, יש להקפיד על כללים מסוימים. בעוד התייחסותו של הכלב לאדונו ברחוב מותנית בעוצמת הגירויים האחרים הפועלים עליו, התנהגותו בבית והתייחסותו לאדונו תלויה רק בדרך בה האדון מציג את עצמו, בבהירות ובנחישות בה הוא מציג את דרישותיו. אומנם כידוע, טבעו האינדיווידואלי של הכלב הוא נתון מולד ואומנם ישנם כלבים שזקוקים להכוונה מינימאלית כדי להפוך לנוחים אולם רוב הכלבים זקוקים ליד שתכוונם כפי שהיה מכוונם מנהיגם בטבע- שקט ושלווה אך גם חד משמעיות, נחישות ונוקשות. אולם, עוד קודם לצורך בנוקשות, אבקש לדון על ניג'וס, על תובענות ועל חוצפה. איך מתפתחת התנהגות כזו? למה? זהו נושא הפוסט להיום. בשתי מילים: "התייחסות מיותרת". פח שאינו קיים בלהקת כלבים. נאמר שגור הכלבים שאותו אתה מגדל ניצב ליד דלת הבית ולך נדמה שהוא מצפצף בקולו. נאמר שמעולם לא ראית אותו מתנהג כך. "הוא רוצה לצאת החוצה" אתה מפרש מיד. טבעי. אומנם הפרוש שלך הוא טבעי עם זאת, פרוש זה להתנהגות הוא השתיל לנודניק שאתה עומד לגדל. הוא הנבט לאי השקט שישרור בביתך לתמיד. פרוש זה להתנהגות הכלב גורם לך לנעול מיד את נעליך ולהזדרז לצאת עמו לטיול. שלא ישתין בבית, שלא יחרבן, שלא יבכה, שלא יהיה עצוב, שיהיה מאושר ברגע זה. יש לך הסברים. לכמה התנסויות כאלה זקוק כלב, לדעתך, כדי לקשור בין בכיינותו לבין היציאה לטיול? איש טוב שכמוך... אין זה הזמן להפגין את אהבתך. כשהוא בוכה ליד הדלת, תחילה אין זה ברור מה רוצה. מה שברור הוא איך תתפתח התנהגותו אם תצא עמו לטיול בכל פעם שיצפצף ליד הדלת. נ ו ד נ י ק. המילה "רוצה" תמיד תיקח אותנו לשבילים מתעתעים. אתה אולי לא מדען אבל התנהגות הכלב בבית שלך מתפתחת בהתאם להתניות אופרנטיות. הכוונה לכל אותן התנהגויות שמסתברות לכלב כמשתלמות לו. אם בכה ליד הדלת ומיד לאחר מכן יצאתם לטיול מהנה ברחוב, אל תצפה ממנו להתפתח כשתקן נעים הליכות. התנהגותו של הכלב בנויה מהתפתחויות אופרנטיות שונות ומגוונות. כמוהו כסל של התנהגויות שכולן מתקשרות לאירועים נעימים אחריהם. עובדה זו נוגעת לא רק לתחנונים תמידיים ליד דלת הכניסה אלא לכל דבר ועניין. נאמר שאתה צופה בטלוויזיה והכלב שלך מגרד אותך בכף ידו. אגב , כלב אשר מרים את רגלו הקדמית וחושף אותה (תן שלום), בין אם נוגע איתה ובין אם רק מנפנף בה, הוא כלב שמבקש תשומת לב. זוהי הבקשה היחידה הקיימת בעולם הכלבים. אתה, חובב כלבים שכמוך, ממהר מיד ללטף את הזאטוט כאילו אתה כלב מאולף. אם הוא מביא לך סמרטוט שתמשוך אתו, אתה חדל מיד מהטלוויזיה ומתמסר למשחק עם הכלבלב, שלא ירגיש מוזנח חלילה. אין ספק בכך שאתה אוהב כלבים בכל נשמתך. אם הכלב שלך היה מסוגל לדבר, הוא ודאי היה מספר את זה. אף על פי כן, דווקא אהבתך גוררת את הכלב שלך לתובענות ולהתנהגות חסרת מנוחה ומציקה. זכור לי מקרה. גברת אחת סיפרה לי שכלבה מעיר אותה משנת הלילה שלה ודורש ממנה לצאת אתו לטיול מידי שעתיים. אם לא תענה לדרישתו, ילעס את ידה עד בלי די ולבסוף, ירעים קולו בנביחות כאלה, שאנשים ברחוב כולו יתהפכו במיטותיהם. הגברת שישנה בבגדיה, טורחת לשלוף עצמה מהמיטה פעמים רבות מאוד בכל לילה, גוררת עצמה ברחובות בכל שעה אפשרית. בגשם, ברוח ובערפל. כבר שנים שכך מתנהלים לילותיה. "אין ברירה, החיים קשים" היא טוענת. הגברת אינה היחידה. לא פחות קיצוני המצב בביתם של האדון פונק וכלבו "קאש", כלב בינוני בגודלו. לפני שבועות ספורים התארחתי בביתם. כשהופיע האיש בפתח המטבח, מגש קפה וקערת עוגיות בידיו, החל מחזה מיוחד במינו. קאש יצא אחריו מהמטבח כשהוא מקפץ על רגליו האחוריות, אף לרגע לא נגע עם רגליו הקדמיות בקרקע. אדון פונק חייך חיוך רחב, החזיק את המגש מעל ראשו ויחד עם כלבו הלולייני התקרב לעברי. עוד לפני שהתיישב, הבחנתי בתנועת יד זריזה. הופ... עוגייה התעופפה מהמגש ועשתה את דרכה לכיוון מטה. אל הרצפה העוגייה הזו לא הגיעה. פתאום הבחנתי בלועו של קאש, "סקאפ" שמעתי לסתות נסגרות והעוגייה נעלמה. אדון פונק התיישב בכורסא כשהוא אוחז במגש גבוה מעל ראשו. לא עברו שתי שניות וקאש קפץ, נעמד על ברכיו של אדונו והחל נובח בטירוף. רוק נטף ממנו והשתרך מצדי פיו מטה. המצב הצחיק משום מה את פונק שלא הצליח לעצור את צחוקו. לא עברו שניות מעטות ועוגייה נוספת התעופפה מהמגש, הפעם לא היישר לכיוונו של קאש. אף על פי כן, גם העוגייה הזו לא הגיעה לקרקע. הכלב זינק מרגליו של פונק, ריחף וחצה את האוויר כאילו הוא שוער כדורגל, "סקאפ", שוב שמעתי את לסתותיו נסגרות ברעש ושוב, שום רמז לא נותר מהעוגייה. אפילו ללעוס לא הצלחתי לראותו. קאש, ככל הנראה, עדיין לא שבע. המחזה אפוא, לא תם. שוב דילג לברכי אדונו, שוב נבח בטירוף ולאחר שתי שניות נוספות שוב זינוק, שוב עוגייה ושוב צחוקים. לא עברה אלא דקה ושום עוגייה לא נותרה במגש. רק אז הניח האדון את המגש על השולחן וכיבד אותי בקפה. עוגייה, מן הסתם, לא קיבלתי. יפה. מין מחול כזה. "אתה רואה?" שאל אותי פונק לבסוף. "איך אפשר לחיות ככה?" מוטיב אושרו של הכלב הוא מרכזי בחייהם של מגדלי כלבים רבים. האחד יאמר: "מסכן, מצאתי אותו כגור ברחוב, ילדים הכו אותו". אחר יגיד: "מסכן, כל היום סגור לבדו", השלישי יטען: "מסכן, היה כל כך חולה בשבוע שעבר" או "מסכן, שכחו להביא לו מתנה..." לא רק שהרודפים אחרי אושרו של כלבם ימצאו עצמם כממלאים דלי שאין לו תחתית, חיש מהר יסתבר להם ששגרת חייהם נפגעת ממש. הכלב הוא בעל חיים סתגלן מאין כמוהו. טבעו זה מביא אותו לזכור תנועות אותן ביצע אשר זיכוהו במוטב. העניין הוא שסתגלנות זו עלולה להפכו לקללה ממש. כאילו אומר: מגיע לי! אם לדוגמה, נבח ומיד לאחר מכן זכה בעוגייה- למד לנבוח. אם התרומם על רגליו האחוריות וזכה- למד להתרומם על רגליו האחוריות. אם טיפס לברכי אדונו ואז זכה- למד לטפס לברכי אדונו. אם ילל ליד דלת הכניסה ומיד הוציאוהו לטיול- למד לילל ליד דלת הכניסה. אם נשך קלות את גבירתו הנמה ואז זכה בטיול- למד לנשוך את יד גבירתו הנמה. בדרך זו למדים הכלבים להפעיל את אדונם. זכור לי אדם שכה התפעל מחכמת כלבו. בגאווה הוא סיפר כיצד פותח הכלב את הארון, נוטל משם את חגורת ההולכה בפיו, מניחה לרגליו ופותח בסדרת נביחות בלתי פוסקת. הוא, כמובן, לעולם אינו מאכזב את כלבו. על החוכמה הזו הוא מגיב תמיד באותה דרך- יוצאים לטיול. הספיק כבר לצלם את החוכמה בוידיאו. אף לרגע לא עולה בראשו שזוהי לא חכמת הכלב אלא צייתנותו שלו! הכלב, כמובן, לא גאון ולא חכם. בסך הכול חסר חינוך, סתגלן ומנוסה, וודאי גם לא צעיר, אשר מנהל את הבית בהתאם לשיגיונותיו הכלביים. בעת שאנו מגדלים כלב בביתנו, אל לנו לתור אחר אושרו יתר על המידה. כך יאבד את מנוחתו. אם ילמד להפעיל את בעליו בדרכים שונות, כמו ילד האוחז בצעצוע מלהיב, לא יחדל מהפעלותיו עד אחרית הימים. מעבר להפרעה שיוצר כלב כזה לחיי הבית, יש להביט בדברים גם מזווית אחרת. כאשר הכלב מוצא עצמו מנהל דרך קבע את סדר ההתרחשויות בבית, הוא מפרש זאת כחולשת עמיתיו. סדר דברים זה מובנה בעולם מושגיו ומשום כך עלול לסוחפו, על אף מגבלותיו בעניין זה, לעברן של עמדות הכוח- חוסר הקשבה, פרובוקטיביות ונשכנות. או לחילופין, היסטריה. אתמול שבתי לביתי בשעת ערב, ברור היה לי שכלבי זקוק להתאווררות דחופה מחוץ לבית. איני זקוק לסימנים ממנו כדי לדעת זאת. בדיוק כשהתכוונתי לצאת אתו, עוד לפני שנרמז רמז כלשהו על כך, לפתע נשמעה נביחתו. היה עלי לשנות את תכניתי. אם אצא לטייל עמו לאחר שנבח, עלול הכלב (שהוא נבחן מטבעו) לקשור בין פעולתו לבין תוצאתה- היציאה לטיול. משום טבעו, לאחר שנבח אני נשאר עמו בבית לפחות למשך דקה אחת. אין המדובר דווקא בנביחות או בטיולים. יש מקום לקבוע כלל גורף: אל לו לכלב לבקש מאומה מאתנו. עלינו למלא את צרכיו ללא תזכורות ממנו. ככלל, איננו מבינים אותו ואיננו נענים לבקשותיו. בעולמו אין בקשות. זוהי אך ורק הדרך בה הוא מפעיל אותנו!לא נבין ולא נפעל- יפסיק לבקש. נבין ונפעל כבקשתו- התנהגותו הטורדנית תרד לחיינו, תגבר ותתגבר עד בלי די. כפי שניתן להבין, כאשר האמור ביחסים בין אדם לכלבו, אהבה היא לאו דווקא מועילה. כלב מאושר הוא כלב שכל צרכיו ממולאים. עלינו למלא את צרכיו אלו. איננו זקוקים לתזכורות ממנו על צרכיו בדיוק כפי שאיננו זקוקים לתזכורותיו של ילד קטן על צרכיו שלו. אפילו כשהאמור בגור כלבים חסר הרגלי ניקיון, יציאותיו מהבית אמורות להיערך על פי לוח זמנים מתוכנן ולא על פי רמזים ממנו. כך יתפתח להיות שקט ורגוע. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה לגבי כלבים שלהם הרגלי ניקיון תקינים. בהתאם לראות עיני, האהבה היא סיבתו של המגדל למלא את צרכיו של כלבו. מכאן הסבלנות, האכפתיות והקפדנות. במונח "צרכים" ראוי לכלול לא רק מזון וקערת מים מלאה אלא גם פעילות גופנית קבועה ונמרצת מחד, לצד שקט, שליטה ומנהיגות. דע מה הוא צריך ותחליט מה אתה רוצה! כך יהיו מאושרים כולם. |