"את רוצה אותי. את יודעת שאת רוצה אותי. למה את מתנגדת? זה הרי יהיה כל כך טוב. בואי. אני פה. אני מחכה. אני שלך".

יש לי אישיות התמכרותית. אני מודה.

זה דפקט אצלי, אני יודעת, אבל כזה שבגדול אפשר לחיות איתו.

לא כל התמכרות היא רעה מיסודה ויש התמכרויות שאפשר לחיות איתן מצוין.

הכל שאלה של מינונים ושל שליטה, זה הכל. ובדרך כלל, אני לא מאבדת שליטה. אני די טובה בזה.

הבעיה עם התמכרות מתחילה כשהיא מאבדת פרופורציה ומשתלטת לנו על החיים, מפריעה לתפקוד נורמלי עד שכל השאר נדחק לקרן זווית.

וככה בדיוק זה היה עם ההתמכרות שלי לדיאט קולה.

לא יכולתי לשתות שום דבר אחר. זאת אומרת, יכולתי, יש עשרות מוצרי דיאט בשוק שאפשר לשתות, טעימים יותר ופחות, אבל לא עזר כלום. הייתי מכורה לזהב השחור ולא הייתי מוכנה להחליף אותו בשום דבר אחר.

וזה רעל טהור, אני יודעת. זה עשה לי נזקים ללא כל ספק. הגזים ניפחו לי את הבטן לממדים מבהילים, סבלתי ממיגרנות שאני לא מאחלת לגרועים שבאויביי, וכל זה עוד כלום לעומת התלות הנפשית.

נשמע מצחיק, נכון? תשאלו: איזו תלות נפשית כבר אפשר לפתח?

אפשר גם אפשר.

הייתי מחזיקה ארגזים בבית. רק ככה יכולתי לישון בשקט בלילות. אם חלילה הייתי מגיעה למצב שיש לי רק בקבוק מלא אחד במקרר - הייתי נכנסת להיסטריה מוחלטת: אין לי מה לשתות! מה יהיה? ואז מתעוררת למחרת עם הנץ החמה, שש בבוקר, ומתייצבת במכולת כדי לקנות עוד.

בזמנים של מצוקה כלכלית קשה עד מאוד, כשלא עבדתי ולא היו לי מזומנים כמעט, הייתי הופכת את העולם, מוותרת על מוצרים בסיסיים, על מה שאתם לא רוצים, אבל תמיד הייתי מגרדת שישה שקלים כדי לקנות את המנה שלי. פשוט לא יכולתי אחרת. לא אלאה אתכם בתיאורי התהומות אליהן התדרדרתי ובדברים שהייתי מוכנה לעשות, ובלבד שלא אשאר צמאה לדיאט קולה.

בשנה שעברה הגעתי להחלטה: די. מספיק. זה לא יכול להמשך יותר.

היו לי מיגרנות נוראיות, ברמות של לשכב במיטה שלושה ימים בלי יכולת להרים את הראש, מלוות בהפרעות נוירולוגיות (שחור בעיניים, פשוטו כמשמעו) כשההתקפים הבלתי סימפטיים הללו מסתיימים בהקאות, עד ההתקף הבא.

וזו לא צורה לחיות. החלטתי שאני חייבת להפסיק.

לא היה קל, חברים. כלל וכלל לא. הכרחתי את עצמי לשפוך לכיור את המלאי שהיה לי בבית, ולהתחיל לשתות מים. זה היה נורא. למים היה טעם ריק, חולה, מזעזע. אבל לא ויתרתי. כשאני מחליטה - לא יעזור בית דין. העקשנות שלי יכולה להמיס סלעים אם אני רוצה. ואכן, גם הפעם, ניצחתי. לא שותה את הרעל הזה כבר יותר משנה, המיגרנות עברו, התרגלתי לטעם של מים ואני בסדר גמור עם זה.

אין לי בעיה עם אנשים ששותים דיאט קולה, הרבה פעמים אני יושבת עם חברים בבתי קפה, הם מזמינים את הרעל השחור ואני נצמדת לקפה שלי או למים, ויודעים מה? אפילו לא מרגישה צורך לשתות.

עד לפני יומיים.

הייתי חולה וחבר טוב בא לטפל בי ולדאוג שתהיה לי ארוחת צהרים ראויה לשמה. הוא הלך לסופר, עשה קניות, ועל הדרך הביא לעצמו בקבוק דיאט קולה. שיהיה לו מה לשתות.

כשהסתיימה ארוחת הצהרים וידידי הלך לביתו, הבקבוק נשאר כאן.

התעלמתי ממנו בהפגנתיות. אז מה אם הוא פה? זה לא עושה עלי שום רושם. שישב לו במקרר וימות מבדידות. אין לי זמן להתעסק בזוטות כגון אלו.

כן, הייתי גיבורה גדולה כל הערב. בכל פעם שהייתי צמאה וניגשתי למקרר כדי לשתות מים, לכסנתי לעבר הרעל השחור מבט מזלזל: אין מצב שאני נוגעת בך, אפילו לא עם מקל, תשכח מזה!

בסביבות שלוש בבוקר הגיע רגע השבירה שלי.

לא יכולתי יותר.

ידעתי שהוא שם, והוא ידע שאני יודעת שהוא שם. ערב שלם הוא קרא לי, פיתה אותי, לחץ לי על הנקודות הכי חלשות. יכולתי ממש לשמוע אותו לוחש לתוך אוזני: את רוצה אותי. את יודעת שאת רוצה אותי. למה את מתנגדת? זה הרי יהיה כל כך טוב. בואי. אני פה. אני מחכה. אני שלך.

ואני באתי.

שלוש בבוקר. פתחתי את המקרר. החזקתי את הבקבוק. הסתכלתי עליו. מה את עושה, מטומטמת, אמרתי לעצמי. בשביל מה זה טוב? אבל בכל זאת פתחתי את המכסה. שאפתי לקרבי את הריח המוכר כל כך, הצמדתי את שפתי לפיית הבקבוק.

ואז סגרתי אותו חזק חזק והחזרתי למקרר. שתיתי מים. רק מים.

הוא עוד שם. שירקב! אין מצב שאני נוגעת בו. אולי הרבה יותר קשה לנצח את השטן בנוכחותו, אבל עובדה. ניצחתי.