את פרשת פנחס אני אוהב. יש בה כל כך הרבה רבדים ומשמעויות עד שכל שנה מאפשרת לנו להתבונן באותם החומרים ממש ולהוציא מהם תובנות אחרות ותמונות נפש חדשות. פעם אחת הפרשה פותחת צוהר אל עולם הקנאות היהודי. בפעם אחרת היא מאירה באור יקרות את הריסון שגזר המקרא וגזרו המדרשים על פנחס הכהן קנאי ועל אליהו הנביא בן דמותו המאוחר. (רד"ק: ומקצת רז"ל אמרו כי פנחס זה אליהו") ובין לבין לא דועכת בי התהייה איך הפכו שני הבריונים הדתיים האלה למשהו אחר לגמרי מדמותם המקורית. נפלא תמיד בעיני המהפך, המטמורפוזה, שעובר פנחס-אליהו הזה, רוצחם של נביאי הבעל אשר נהיה לסנטה קלאוס המזוקן של המסורת היהודית לדורותיה. איך זה קורה שמי אשר שפך דמים בפומבי מקבל כפיצוי, כתשובת משקל מאזנת את "בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

גם אלוהים של הפרשה מסקרן אותי מאד. מה קורה לו?! רגע וזעמו כמעט בלתי נשלט וברגע אחר הוא מייסד את שלום עכשיו של אז. ישראל זונים עם בנות הזרים אשר סביב ומשהו בנפשו הרופפת של האלהים משתחרר ומתפרע (תמיד מעניין אותי לדעת למה זה תמיד קורה לאנשי הדת, למה כל דבר שיש לו זיקה מינית משחרר להם את הסעיף, אבל לא היום ולא כאן נפענח את החידה). "ויאמר יהוה אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליהוה נגד השמש וישב חרון אף יהוה מישראל...." משה רק ממלא פקודות "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" ובחזרה לאלהים, התרגזותו כל כך אבסולוטית, ומחיריה כל כך יקרים. ומה מרגיע אותו? נכון קרבן אדם. טקס פומבי כמעט פולחני. הנה נציגי האורגיה ההמונית זמרי בן סלוא נשיא בית אב  לשמעוני...וכזבי בת צור המדיינית. בעוד הם מתעלסים בפרהסיה, מעצבים מחדש את הפומבי והפולחני, קרב כנגדם ובא נגדם הכהן הצעיר פינחס. העם סביב, צופה ומצפה והדקירה מתבצעת. אבחת כידון הבוקעת בנעיצה אחת את קרבי שניהם ו.....אלהים נרגע. הקרבן הועיל.

אחר כך כשאלהים קצת יותר קר הוא מבין שמשהו לא בסדר והוא חותם-צורב את כהנו הצעיר והנלהב בחותם שלום. כמוהו כאומר לו אתה חייב להזכיר לי בכל פעם שאני מתרגז את הברית הזו. ברית הרי יש לה שני צדדים. הכהנים מכאן ואלהים מכאן. ואלהים מפקיד את הכהן הקנאי, הכהנאי-קהנאי, על שלום העולם ומצב רוחו המתפרץ של בורא העולם. מכאן שברית שלום איננה רק התכונה הנגזרת על פנחס הרוצח הפומבי היא גם ניסיון של אלהים לרסן את עצמו.

לשמחתי פרשת פנחס איננה רק סיפורם וגורלם של המקריב והמקבל של קרבן האדם. עיקרה של הפרשה לא זכה אף פעם לתשומת לב מספקת. הפרשה הזו מיוחדת מכל פרשיות המקרא משום שהיא מכילה בקרבה שלשה סיפורים, שלשה דגמים, של חילופי דורות שקרו את ישראל במדבר, ערב כניסתם ארצה. ולכל אחד מהן נודעה משמעות לדרות. החילוף הראשון הוא בין פנחס לבין הסבא שלו אהרן. שני הדודים, נדב ואביהו, מתו בנסיבות מסתוריות (הרקע לחשדות - כאמור לפני שבועות רבים - הצורך של אלהים בקרבן אדם ביום חנוכת המשכן), אביו אלעזר ודודו הנותר איתמר לא הותירו את חותמם ורישומם על מספר הסיפור המקראי ורק הוא הוכיח את עצמו ברגע המבחן ו"השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנא את קנאתי". מעשי ונחרץ, דעתן ומתאים לפרופיל האלים של בני לוי; הקצבים משכם שלא טמנו את חרבם בנדנה בימי חטא העגל זכו עכשיו לשליח ציבור צעיר ומבטיח.

גם בנות צלפחד שבות לספר את סיפורן בפרשת השבוע. בלי בושה "לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד". כזכור לאביהן, לצלפחד, לא היו בנים ובחטאו הוא מת. הן חששו כי עם דיני הירושה המקראיים נחלת אביהן לא תישאר כחלק מנחלת שבטן מנשה, אלא תעבור איתן עם נישואיהן לנחלת הבעל ויהא מוצאו אשר יהא. בעבורן ובשמן שאל משה את אלהים שאלה הלכתית וקיבל תשובה נחרצת "כן בנות צלפחד דברות" (מזכיר מאד את ההנחיה הגורפת שאברהם קיבל מאלהים בדבר יחסי הזוגיות שלו עם שרה "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה"). איש לא יודע מי היה צלפחד, אבל בנותיו הוציאו לו שם טוב מאד. מי שגידל כאלה בנות, לוחמניות, עומדות על שלהן ועל דעתן ומכריחות את אלוהים בכבודו ובעצמו להוציא פסקי הלכה פמיניסטיים, חייב היה להיות אבא מדהים. אלא אם כן אשתו עשתה את כל המעשה החינוכי בבית והוא רק יצא לקושש עצים בשבתות וחגים, או סתם גידף את ראשי העם ומנהיגיו בראש כל חוצות, עד למותו.

ומיד בסמוך לבנות צלפחד עולה על הבמה משה. מנהיג ערירי. ילדים היו לו אבל במנהיגות הוא ערירי. אף אחד מיוצאי חלציו לא נמצא ראוי להחליפו. בעצב גדול משה מכתיר את יהושע. תהליך של חילופי דורות הוא תמיד עצוב ותמיד מלא הבטחות. עצוב כי הדור הולך ועובר מן העולם. משה כמו כל אחד אחר רוצה עוד להיאחז בחיים אבל הטבע חזק מכולנו וקורא לו. מידה של שמחה יכולה להיות מהולה בעצב הגדול אם אכן דור הילדים והנכדים ממשיך, לא מנתק, מתפתח ומשביח את נקודות המוצא של ההורים. (או כמאמרו של אבא שלי: האבא לילד: מה למדת היום בבית הספר? הילד: למדתי שהאדם מוצאו מן הקוף. האבא: אתה! לא אני). לצלפחד היו בנות והן לא ביישו את הפירמה המשפחתית. לאהרן היו בנים לא מי יודע מה אבל הנכד שהפך להיות יקיר הפרשה ונושא הלפיד העניק הרבה נחת לזקנים. ולמשה? ילדים היו לו, שניים לפחות, וחוץ מאמא שלהם ובני דורם איש לא יודע מיהם. מכל המורישים במקרא ואולי בעת העתיקה כולה רק למשה הגדול אין שום ממשיך. לדוד היה את שלמה, לאברהם את יצחק וישמעאל, וכך לרבים אחרים. ורק משה שגדל מנותק מבית גידולו (בית יוכבד ועמרם) לא העמיד אחריו צאצאים ונצרים. הוא גדל לבד ומת לבד. והיורש היה הטכנאי הקרוב ביותר לצלחת. לא בהכרח המוכשר ביותר, לא בהכרח הטוב ביותר. רק תכונה מאפיינת אחת מצוינת על ידי המספר המקראי "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". הוא הפקיד האולטימטיבי, עובד ציבור שתמיד בא לעבודה בזמן ותמיד מכבה את האורות אחרי כולם ובסופו של דבר  הוא יודע הכי הרבה מכולם על הכל.  ולכן אי אפשר בלעדיו והוא נהיה ברירת המחדל של כולם עם הסתלקותו של האב המייסד.

אז מה בכל זאת משותף לכל חילופי המשמרות האלה? מעשהו היחיד של פינחס הופך בצו האל למציאות נצחית "הנני נותן לו...ברית כהונת עולם". ובנות צלפחד יוצרות תקדים מחייב לכל העתידים כולם "והיתה לבני ישראל לחוקת משפט". כל אלה חיוורים, שוליים ביחס לגדולה שבירושות ובמורשות. זו של משה. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". עצם העובדה שלמשה לא היה יורש רשמי, ביולוגי ושושלתי הפך את תורתו לעיקר ולא את משפחתו. כאבו הפרטי היה ליצירה של דורות. לא יורש אחד אלא ממשיכים הרבה. כולנו. מסתבר שכָּרֶת של אדם אחד יכול להזין פוריות היסטורית רוויה של תרבויות הרבה.