והבושה, חברים, הבושה, מה יהא עליה? אחרי שארזת את מעט חפציך ועזבת את הבית בקול תרועה וחלקת בין אנשים תאבי בצע וחפצים משומשים את מה שלא יכולת לארוז וטקסי פרידה שנערכו בשדה התעופה, ובעצם לא נערכו שום טקסים שהרי אף אחד לא טרח ללוות אותך לשדה, רק נסעת כמו כלב במונית עם שתי המזוודות שלך, אחת שקנית ואחת שקבלת במתנה מהחברים לעבודה.

 ואחרי שאמא שלך התחננה שלא תיסע, אבל אתה היית קשוח והעמדת פנים שאתה חייב לעשות את זה. ואחרי שיחות הנפש בבתי הקפה וההודעה שנמאס לך מהעיר הזאת ומהפרובינציאליות של חבריך, אחרי כל זה עלית על מטוס כמו כלב, אתה והאייפוד. טסתם שלוש שעות והגעתם לארץ ארופאית קרה ואפורה. ואחרי שמצאת דירת חדר רקובה עם עוד שלושה שותפים במחיר מופרז להחריד והתרגלת למזג הואויר ולשאלות החטטניות של האנשים, שתהו למה בכלל הגעת לכאן, ואחרי שקנית לך כמה רהיטים חדשים דרך האינטרנט והרכבת אותם לבד, ופגשת קצת אנשים ולקחת המון סמים, ורקדת במסיבות והסתכלת על דוברי שפתך בבוז מתנשא עוד יותר, ושמת את המזוודות במחסן בחצר ועל המיטה החורקת שלך פרשת את המצעים שהבאת משם כדי שיזכירו לך את הבית.

 ואחרי שעבר הקיץ והסתיו פרש את שלטונו על העצים ועל לבך, אבל העצים עטו על עצמם צבעי כתום ואדום מלבבים ועל לבך השתרר חורף אפור וגעגוע למשהו לא ברור. וזה לא שאתה מתגעגע לשם. הכל היה נכון. הפרובינציאליות והצורך לנדוד והצורך לגלות מקומות חדשים והבוז העמוק, והרצון ללכת על הקצה והמוזיקה שלא לטעמך והרעש מהשוק הסמוך, הכל נכון ורע לתפארת. ומי כמוך יודע שעזבת מהסיבות הנכונות, והצהרת את הצהרות הרהבה הידועות מכל הלב ובשכנוע עצמי גמור. ועכשיו פתאום לחזור?

שוב לארוז את הבגדים והמצעים מהבית ולחלק את הרהיטים ולהשאיר את חיית הפרווה שלך לחסדי הדייר הבא, כי אתה לא חושב שזה נכון לעקור חיות פרווה ממקום גידולן הטבעי, ואתה לא יודע אם זה נכון גם לגבי אנשים, האם זה אנושי לעקור אותם ולהעביר אותם ממקום למקום, אבל אנשים עוקרים את עצמם וחיות פרווה נעקרות ותמיד היית הרבה יותר צדקן מוסרית כלפי חיות פרווה מאשר לגבי עצמך.

ואני שואל אתכם חברים, האם זה פייר? האם זה נכון? האם זה אפשרי? והבושה? איך בדיוק תתמודד עם הבושה, שתציף אותך בשדה התעופה כששוב תגיע לשם כמו כלב עם שתי המזוודות והלפטופ? וההצהרות שלך, שכולם בוודאי יזכרו לנצח וינפנפו בהן מול עיניך, ואפילו לאכול את הכובע לא תוכל כי אתה שונא כובעים ולמרות שיש לך קרחת אתה לא חובש אותם אפילו במזג אויר ארופי קפוא.

ומה בדיוק תעשה שם כשתחזור עם ארנק רזה ובלי עבודה? תחפש עבודה חדשה? ובינתיים, בינתיים מה תעשה? תגור אצל ההורים? בגיל שלושים וחמש? אתה הרי יודע שאתה לא מסוגל לעשות את זה. ואיזה עבודה בדיוק  תחפש? נכון, נכון, יש לך הכשרה מסויימת, אבל לחזור שוב לאותו סוג של עבודה, ואולי אפילו לאותו מקום שהיית בו עבד שנים רבות כל כך, מרצונך החופשי לחזור לכלוב? אתה שטעמת את טעם החופש? אתה לא יכול. אתה יודע שאתה לא יכול.

 אז מה נשאר בעצם? אתה לא יכול להשאר שם, ואתה לא יכול לחזור לכאן, אתה גם לא יכול להשאר כאן ולא יכול לחזור לשם. וכאן ושם מתעתעים במוחך הקודח, ומתעללים בך במשחקי מילים ואתה כבר לא יודע אם אתה כאן או שם, או שאולי אתה נמצא בשניהם בו זמנית, מה שיכול להיות אפשרי מבחינה קוונטית. ואם אתה באמת נמצא בשני המקומות בו זמנית, נפתרו בעיותיך ואתה לא צריך להעקר ולעקור ולנדוד ולארוז.

 ואתה מנער את ראשך בתנועה החלטית מן ההזיות הקוונטיות ויודע בברור שאתה או כאן או שם, אבל אתה שוב לא יודע איפה זה כאן ואיפה זה שם. ולמה לכל הרוחות שקעת פתאום במשחקי מילים כשבעיות של חיים ומוות תלויות על צווארך.

והאפשרות היחידה להימלט מן  הבושה היא המוות. לא תצטרך לארוז, ולעזוב ולחלק ולנטוש ולהעקר ולעקור, כל זה יעשה עבורך ע"י שרותי קבורה והלווית המת בע"מ. הם דואגים לכל הנושאים הטכניים הללו. וכשהמוות נמצא בתמונה כל הנושאים הללו הופכים להיות בעיות תפלות ולוגיסטיות, העקירה והחיות פרווה, ושולחן המנהלים שקנית, אינם בעיה שלך ואינם דורשים את טיפולך המסור, והבושה גם היא אינה חלק ממטלותיך היומיומיות.

ובכל זאת, אתם לא חושבים שזה קיצוני קצת, לבחור במוות בגלל הבושה? יכול להיות שזה קיצוני, אבל אנשים עשו את זה כבר לפניך, היו כאלו שבחרו במוות בגלל הבושה. אבל אתה יודע שהבושה היא לא הסיבה המקורית. אתה הרי יכול להשאר כאן (או שם) ולהמלט מן הבושה, אבל אז תתקל בבעיה הכלכלית. וגם את זה כבר עשו לפניך, רבים וטובים התאבדו בגלל מצוקות כלכליות. ושוב אתה מנסה להיות כנה עם עצמך ולהודות כי גם את הבעיה הכלכלית אתה יכול לפתור, אם תתחיל לעבוד.

אבל אתה לא רוצה להתחיל לעבוד כי מערכת ההפעלה שיש במשרד ההוא, שבו הציעו לך עבודה, היא חלונות (ועוד בגרסה ישנה) ואתה לא מוכן לעבוד על מחשב שמערכת ההפעלה שלו היא חלונות. נקודה. סוף פסוק.

ומסיבה כזו יודו כולם, איש לא התאבד.

הערת העורך: אדם נמצא בארץ זרה שאינה ארץ מולדתו, הוא דייר אורח בארץ הזו והנה במשרד כלשהו שהוא אפילו לא עובד בו משתמשים במערכת הפעלה שנואה עליו. בעקבות כך מחליט אותו אדם להתאבד.

זה, רבותי, מה שאני קורא יושר אומנותי.