סבתא וחנה יקרות.

לא יכולתי לספר לכן הרבה בטלפון כי לא רציתי שתדאגו. שאלתן מה פתאום אני במינכן ומאוד רציתי להיות מסוגלת לספר לכן שהכרתי מישהו מדהים ושאני הולכת לחיות איתו. מספר שעות לפני כן – הייתי אומרת לכן משהו שהאמנתי שהוא אכן הולך לקרות. לצערי, פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. כשאני יושבת כאן לבדי בחדר בית המלון במרכז העיר מינכן, אני מגיעה למסקנה שניצלתי מבחירה גרועה.

במהלך הנסיעה עם ג'יאנקרלו על האוטובאן התחוורו לי כמה עובדות חשובות. זה התחיל כשהוא אמר בדרך אגב: "מאמא מאוד תשמח לפגוש אותך." זה נשמע מעודד. ראיתי כבר את הנסיעה שלנו לביקור בכפר הולדתו בטוסקנה, נטוע בין כרמים ועצי זית, וציפורים מצייצות. שאלתי אותו איפה גרה אמא שלו באיטליה. "היא ממילנו," הוא ענה, "אבל עכשיו היא חיה במינכן." כך גיליתי שג'יאנקרלו חי בבית אחד עם אמא שלו.

דקות של הרהורים עצבניים עברו עלי, ואז אמר ג'יאנקרלו: "מאמא כבר לא יכולה לחכות עד שיהיו לה נכדים." נאלצתי להתגונן: "אני עוד צעירה מדי בשביל ילדים." אמרתי בחמיצות. הוא הסתכל עלי לרגע בגבות מכווצות והחזיר את עיניו לכביש. "דווקא חשבתי שאת בשלה." הוא אמר ועקף משאית גדולה במהירות.

שתבינו, הגרמנים האלה נוסעים במהירות מטורפת בלי הגבלה. כמעט נאחזתי במושב שלי בציפורניים כשג'יאנקרלו הגביר את הלחץ על דוושת הדלק. בפעם הבאה שהוא פנה אלי, הוא שאל: "את מאמינה בנישואים פתוחים?" אמרתי לו שהדעה שלי היא (וכאן התחלתי לברבר בטון דעתני ומוסמך) שאם התקשורת ביחסים טובה ופתוחה ויש קשר טוב, אין צורך ביחסים מחוץ למסגרת, ובכל מקרה, כשאני אוהבת מישהו, אני לא מסתכלת על אף אחד אחר. ואז הוא אמר:

"אני לא מאמין במונוגמיה. חוץ ממך יש במינכן גם את מישָאֵל." לא קלטתי מייד, אבל חוש פנימי אמר לי שאלה לא חדשות טובות. "מי זה מישאל?" "הוא חבר שלי." ענה ג'יאנקרלו, "וגם השותף שלי במשרד הארכיטקטים..." אחרי שהסתכל לראות את תגובתי המשיך בהיסוס: "את תחבבי את מישאל. אין מי שלא מחבב אותו. אפילו מאמא." חייך במרירות והציץ במראה השמאלית. "אתה מתכוון להגיד שהוא המאהב שלך?" הייתי חייבת כאן דיוק. "כן," הוא ענה. "אני ביסקסואל." הרגשתי התמוטטות עצבים קלה, כמו ספרייה שקורסים ממנה המדפים ונופלים עליך, רק שזה קרה לי בתוך הראש. הייתי בקריזה. אבל לא הרשיתי לעצמי אפילו לצייץ. הוא נסע כל כך מהר, שזה לגמרי שיתק אותי. ואז הדם התחיל לעלות לי אט אט בעורקים, בגאות רציפה ובוטחת לכיוון הראש ועוד רגע היתה סכנה שאתפוצץ. מלמעלה הבאתי כוח נגדי ודחסתי אותו כלפי מטה. הקול שלי יצא מסונן, מאופק אבל ברור: "קח אותי לבית מלון במינכן." המסר עבר.

אני סחוטה. לילה טוב.

שלכן,

גונק.