שישי בבוקר, שומעת את המולת הרחוב הסואן מקומה חמישית בבנין אי שם בדרום העיר , סוף סוף. מתחילים לשמוע את השקט השקט שהתחיל להתדפק לו על דלתות הנשמה, שמחה לבואו ומקבלת אותו בזרועות פתוחות ,כמו בחורה שעומדת על הסיפון בסרט המצולם שחור לבן ומחכה לו לאהוב שמגיע מהמרחקים,איזה געגוע איזו השתוקקות חיוך מתפשט על שפתיי........... על מה שאני מדברת פה,על שקט פנימי אמיתי,שקט של רגיעה,השלמה עם עצמינו,עם כל המורכבויות שלנו,וכל הדברים שקימים בנו בו זמנית ,לפעמים זה יכול להיראות ממש פיצול אישיות אבל לא,ממש לא,הכל זה אנחנו.,לחיות בשלום עם עצמנו ,בשלמות,ואהו להגיע למצב כזה אותנטי,לא מזויף,זה ממש חזון אחרית הימים.
התחלתי לחשוב על הניגודים שבתוכינו,הניגודים שמחוצה לנו,כל העולם הזה בנוי מניגודים,אש ומים,שמים וארץ,איש ואישה (נוריד את ה נקבל אש) לרצות ולשחרר,לצחוק ולבכות, ואנחנו פה,כדי ללמוד לחבר ,לגשר בין הניגודים,להכיל אותם בתוכינו,ולהגיע לשלום,לשלמות עם עצמנו ועם העולם.שלום אמיתי,לא הסכמי שלום מדומים,שהם בעצם הסכמים של מניעת מלחמות.
אך עושים את זה אני שואלת את עצמי? כנראה שזה מורכב,אבל בכל זאת מה כן..........לקום בבוקר ,ללבוש שמלה פרחונית קיצית,לחייך לדמות שמשתקפת מולי במראה , להסתכל על חצי הכוס המלאה , להודות לבורא עולם על כל המתנות שקבלתי,משפחה אוהבת,חברים מקסימים,עבודה מאתגרת, רצון להשתפר ולעשות טוב לאנשים מסביבי ,לשנות ,לחלום ולאהוב. כן להיות קצת פחות פולניה וקצת יותר סלחנית כלפי עצמי להבין שגם,לכעוס,לבעוט,לבכות,ולרצות שכולם יניחו לי לזמן מה זה בסדר גם הצדדים הללו הם חלק ממני,וגם להם יש מקום אולי קטן אבל בכל זאת אי אפשר שלא לפנות להם קצת מקום........ לשחרר את האחיזה,לתת לעצמינו לא לדעת,לראות בדרך הרבה סימני שאלה לחייך אליהם לחבק אותם להבין שהתשובות יגיעו בזמן הנכון,לא בזמן שאנחנו רוצים . בינתיים להלך, בשבילי החיים המפותלים,לקבל את הדברים באהבה,חיוך ושמחה להבין שאנחנו פה מרכיבים פזל ,חתיכה לחתיכה את כל אחד את הפזל האישי שלו וכולנו ביחד את הפזל של החיים.בכל מקרה מה שצריך להיות יהיה ....... |