בהמשך  ל"פרומו", ערב האסיפה הגיע

(מה לעשות . . . )

נציגים מכל דירה הגיעו לאסיפה,

למעט דירה מספר 2 המושכרת.

===

להפתעת כולם, מדירה מספר 4, לא הגיעו כמו תמיד שני בני הזוג.

אברהם נעדר, ורק מסעודה, אשר תמיד מילאה פיה מים לצד בעלה,

הגיעה ואף באיחור ניכר.

===

הדיירים נכנסו לסלון של סנדרה וגד מדירה מספר 3,

אצלם התקיימה האסיפה.

אלו מביניהם שטרם ביקרו בדירה בשנה האחרונה,

התפעלו מהאקוואריום הגדול והמיוחד אשר בנה גד.

היה זה אקוואריום בנוי בתוך הקיר, באורך 2 מטר,

מעוצב בצורה מדהימה, מלא בדגי טרף מרהיבים.

רק גברת פוקאצ'ה, מדירה מספר 8,

שנכנסה ונתקלה ב"אביזר", אמרה:

"זה בטח עלה לכם עשרות אלפי שקלים . . ." ולא הוסיפה.

מסכנים, חשב גד, מסכנים האנשים בהם טיפלה

במסגרת עבודתה בהוצאה לפועל . . .

נראה כי היא "מחשבנת" את הכנסותיהם של אחרים . . .

===

סנדרה החליטה לנסות לנהל את האסיפה בחוכמה,

לדון בנושאים "מהקל לכבד".

תרבות הדיור בבית לא כללה את תרבות הדיבור . . .

"טוב, זה מה יש . . ."

===

בנושא איטום קירות חיצוניים, האמת היא כי אף אחד מהשכנים

חוץ מגברת פוקאצ'ה, לא היה מעוניין לבצע איטום כפעילות מניעה,

שהרי רטיבות – טרם נוצרה.

אבל, גברת פוקאצ'ה התעקשה.

והיא ידעה להתעקש!

אם כך, סברו חלק מהשכנים, ראוי לדאוג לכל הדירות בהן

הייתה רטיבות בעבר ולבצע גם אצלם פעולת מניעה . . .

גברת פוקאצ'ה לא התנגדה.

היא רק התעקשה לבצע את האיטום אצל קבלן אחד,

אותו היא מכירה.

לדבריה, רק עליו היא סומכת.

הסתבר כי הוא גובה עשרות אחוזים יותר מאחרים,

ולכך השכנים אינם מוכנים.

אולם, פוקאצ'ה לא הסכימה להתפשר . . .

השכנים ניסו להסביר לה, כי לאיטום הנדרש אינם מתנגדים,

את חובתם הם ממלאים.

אבל – בשום מקום לא כתוב כי הם מחויבים לשלם פי שתיים . . . 

===

הם נתקלו "בחומה בצורה".

כן, גברת פוקאצ'ה יודעת להתעקש.

אבל . . . לא תמיד עקשנות עוזרת בחיים.

לפני כ- 30 שנה, עקשנותה לא בדיוק השתלמה . . .

וזה עוד "הנושא הקל", חשבה לעצמה סנדרה.

בתום דיון ארוך, הסכימה פוקאצ'ה לקבל  הצעת מחיר מקבלן נוסף.

===

נושא שיפוץ חדר האשפה "עבר בקלות" יחסית . . . ברוב קולות.

אבל – כששאלו את מסעודה מדירה מספר 4 לדעתה,

אמרה כי היא לא יכולה להחליט.

צריכה לשאול את בעלה . . .

ובעצם . . . בעלה אברהם אמר לה לא להסכים לשום דבר

חוץ מתשלום דמי הוועד החודשיים . . .

"אז בשביל מה את כאן???" זעקו הדיירים!

"מה זה, את עציץ???" 

===

כשנשאל משה, הקשיש מדירה מספר 5 לדעתו,

אמר "אני לא רוצה לשלם. אין לי כסף. אתם לא מבינים?

לא רוצה לשלם שום דבר!!!"

===

וכך, חלף לו הערב בנעימים . . . 

חלק מהשכנים חשבו שיבקשו עוד קמעה מסנדרה

להגיש להם את ארוחת הבוקר . . .

===

לבסוף, עלה נושא חיזוק העמודים ובניית מחסנים.

כאן כולם כבר עברו ל"טורים גבוהים" . . .

עדה, מדירה מספר 6, אשר סבלנותה פקעה כבר מזמן,

הודיעה כי היא עוזבת את האסיפה.

"כך לא מנהלים דיון, תתביישו לכם!!!"

"מר אריה מדירה מספר 9 ייצג אותי.

כל מה שיחליט מקובל עלי".

אמרה והלכה לה.

===

סנדרה פרשה למטבח לקפה וסיגריה,

כדי להתאוורר קצת מהאווירה . . .

מובן שהציעה ל"אורחים" שתייה,

אולם הם סרבו בנימוס (זה היה הנימוס היחידי באותו הערב . . .).

===

3 דיירים התנגדו לבניית מחסנים.

מסעודה אמרה שבעלה טוען כי אם יחזקו את העמודים,

גינת הבית המקסימה, אותה מטפח אברהם מזה שנים רבות – תיהרס.

ולמחסן הם אינם זקוקים.

גם פוקאצ'ה אמרה שהיא פשוט אינה מעוניינת.

אדון משה הזקן אמר "אין לי כסף!!!, לא רוצה שום דבר!".

===

ואז – באו השכנים בהצעה:

תראו, אם אינכם מעוניינים במחסן,

וגם אין לכם כסף להוצאות הגבוהות, יש לנו רעיון.

3 דיירים מוכנים לקנות את שטח המחסנים של 3 המתנגדים.

אנחנו לא רוצים "להרוויח עליכם" או להונות אתכם.

שווי מחסן כתוספת לערך הדירה הוא בסביבות 10,000 $.

תוכלו לברר במדויק אצל שמאי.

אנחנו נשלם לכם תמורת שטח המחסן שלכם.

לנו יהיה מחסן מרווח יותר ולכם יהיו מזומנים,

לכיסוי הוצאות השיפוצים + עודף ביד.

===

המתנגדים נשארו בסירובם!

"אנחנו לא מוכנים לבנות ולא רוצים למכור.

זה חלק מהרכוש שלנו.

אנחנו רוצים לשמור לעצמנו את האופציה".

===

לשמור?

חשבו האחרים, לשמור למתי? לגיל 99?

לשמור למי? כירושת אופציה לילדים?

===

כלומר, אתם רוצים שאנחנו נבנה מחסנים

ונשמור עבורכם את החלק היחסי שלכם?

על חשבוננו?

מה, אנחנו בנק?

אנחנו צריכים לממן אתכם?

ואולי, עוד 10 שנים תחליטו אתם או יורשיכם

לממש את השטח, ואז אולי תחזירו לנו

את הכסף שהשקענו עבורכם, ללא הצמדה וריבית???

===

"לא לבנות ולא למכור!"

זאת המנטרה של המתנגדים . . .

===

ואז, הגיע ה- High Light‏ של הערב!

אדון משה מדירה מספר 5, בן ה- 89,

נתקף חמת זעם והחל לצרוח בקול צרוד.

כולם נאלמו דום!

===

"אתם רוצים לגזול את רכושי!

מה אתם חושבים לעצמכם?

אני לא מוכר ולא בונה,

ואתם לא תגזלו את החלק שלי!!!"

ואז – נעמד משה,

הניף את מקל ההליכה שלו

ודפק בו בכוחות על אנושיים על שולחן הסלון . . .

===

סנדרה שמעה את המתרחש מהמטבח,

שם ישבה להתאוורר.

היא נבעתה והרימה את שפופרת הטלפון.

אולי אצטרך להזמין אמבולנס . . . חשבה.

הזקן תיכף יחטוף התקף לב!

גד, בעלה, עצר בעצמו שלא לחבוט בזקן המטורף.

איך הוא מעז? הוא ישבור לנו את השולחן,

ינפץ את הטלביזיה התלויה על הקיר מאחור . . .

===

משה דידה לעבר הדלת ויצא.

לא נראה כי עבר עליו לילה טוב לאחר מכן . . .

===

אפילוג

אוכל להמשיך ולספר מעלילות הבית המשותף . . .

אך נראה לי כי הפואנטה הובהרה 

כל אחד יכול להסיק מהסיפור את מסקנותיו,

לחשוב כיצד היה הוא נוהג וכיצד כדאי לנהוג.

או שאולי הכי פשוט לעבור לבית פרטי???