חשתי שצפייה בכמה פרקים בלוחש לכלבים הפכו אותי למומחה מדופלם.

אז בדרך הביתה דמיינתי איך אני מצליח לפייס בין דיוויד לאויבת הגדולה ביותר שלה- עוזרת הבית המתוקה שלנו וקוצר עוד צרור תשואות מהורי.

נכנסנו שנינו הבייתה, הורתי לה באסרטיביות רגועה לשבת על כסא ולהניח את ידיה הפוכות על ברכיה ולהרגיש בכלליות רגועה ובטוחה, כי הרי כלבים מרגישים בפחד.

עליתי למעלה, קשרתי את דיוויד ברצועה והתחלתי לרדת איתה במדרגות. כבר שם היא התחילה להתחרפן מרוב עצבים ואולי פחד על מי שחדר לה לטרירטוריה. ואני? אני הרי צופה אדוק של הלוחש לכלבים (כל יום ב-18:00, ערוץ 1, תלוי בשגיונות הערוץ ובמשחקי כדורסל אקראיים).

נכנסתי איתה למטבח והיא כתגובה מיידית לאיזו תנועה קטנה מפוחדת של העוזרת זינקה ונתנה ביס באחד משדיה (לא זוכר בדיוק איזה, לא הייתי סטייט אוף מיינד מחורמן באותם שברירי שניה).

מכירים את הרגעים האלה שאתם נכנסים לשוק חסר אונים כזה ומשהו בתוך הראש שלכם זועק "שאיזה מבוגר אחראי יבוא ויסדר את כל הענין הזה ואיך לעזאזל אני מעכל את מה שקרה עכשיו אל תוך המודע שלי"?

אז זה זה.

למזלנו יש לי כלבה רחמניה וזה היה רק ביס אזהרה ולא איזה אחד מכל הלב שפוצע וגורם לדימום וכאלה.

כמובן שמאותו רגע הפכתי לעוזר עוזרת בית מסור מאין כמוהו מתודלק במוטיבציית רגשות אשם שרק פולנים מכירים.

מה מוסר ההשכל פה, חבר'ה?

להקשיב לעצמך קצת יותר כשנורות האזהרה מתחילות לצרוח שם בפנים הראש ולא לבצע ניסויים קליניים ללא הסכמת הנסיינים.