בפעם החמישית שזה קרה לי הבנתי שאני צריך לחשוב על זה ברצינות. שהמקריות היא הסבר פשוט מדי ואולי דרך לא מוצלחת להפחית חרדה. אבל למצוא את עצמי יוצא מהמקלחת ומגלה תוך כדי הניגוב במגבת הירוקה החדשה שקניתי בשוק בצלאל בעשרים שקלים ושכמובטח היתה רכה במיוחד, שלא שטפתי את הסבון בבית השחי השמאלי שלי, ואז להניח את המגבת על מכונת הכביסה ולחזור למקלחון, לסגור את הדלתות כדי שלא ישפריצו החוצה מים ואז לכוון את המים לבית השחי השמאלי, לשטוף את הסבון ואין מה לעשות, אני צריך להתנגב מחדש. הכל כולל הכל. מכף רגל ועד ראש. זה הפחיד אותי. אז בפעם החמישית שזה קרה חשבתי שאולי קיבלתי אירוע מוחי שגורם לי לשכוח את החלק הזה שבגוף שלי. זה התחבר לעובדה שכבר זמן רב אני לא זוכר שמות של אנשים שאני מכיר. אני זוכר איפה נפגשנו, על מה דיברנו, מה הוא עושה בחיים, כמה ילדים יש לו. ורק את השם שלו  אני לא זוכר. מין שכחה ממוקדת שכזו. אז הזמנתי תור דחוף אצל הנוירולוג הפנוי הראשון ונכנסתי לחדר שלו מלא בחששות. את רוב השאלות הוא שאל כשעיניו מופנות אל הקיר שמאחורי גבי. הוא שאל אותי בן כמה אני, האם אני מעשן, שיקרתי ואמרתי לא והוא אמר יופי תמשיך ככה, ואחר כך שאל אם אני באופן כללי בריא ועניתי שכן. בטח. בריא כמו שור. ואז הוא שאל מה הבעיה. הבעיה? החוורתי מולו, למה באת? הוא חזר ושאל, סיפרתי לו על הסבון ששכחתי לשטוף וניסיתי קצת להתבדח "תשכח ימיני אני מבין אבל תשכח שמאלי, זה לא כתוב בשום מקום, לא?" הוא התעלם מנסיונות ההתחכמות שלי ורק ביקש ממני להרים את הזרועות, לפשוט אותן לצידי הגוף, לעצום עיניים ואז לגעת בקצה אפי ביד ימין ואחר כך ביד שמאל. אם להיות מדויק יותר, אז ההוראה היתה הפוכה: להביא את היד לקצה האף. בעיניים עצומות. הצלחתי. אז הוא אמר לי לעמוד על רגל ימין ואחר על שמאל ובקש שאראה לו איך אני קושר שרוכים. עשיתי בדיוק מה שאמר והוא חייך אליי ואמר שנוירולוגית אני בסדר גמור. תמשיך לא לעשן, תוריד חמישה שישה קילו בהדרגה ויהיה בסדר. אבל אולי אתה מוטרד? הוסיף כבדרך אגב.

מוטרד? לא דווקא, אם אני מניח לרגע את צו העיקול שהגיע מהבנק, בגלל שמאז שפיטרו אותי מהסוכנות היהודית, שם הייתי ראש המחלקה שטיפלה בהעלאת יהודי תימן במשך לא מעט שנים, אבל נגמרו התימנים, כמו גם הקלמנטינות, שרוצים לבוא לארץ ישראל ועכשיו הם נוסעים ישר לארצות הברית ונהיים שם חסידי סאטמר, מכיוון שהפסקתי לשלם את תשלומי המשכנתא על הבית שקנינו כשחזרנו מהשליחות בבלגרד, ואומנם היתה לי חופשת הסתגלות של כמעט שנה עם רכב צמוד ומשכורת לא רעה בכלל אבל הנסיעות לבולגריה, פעם בחודש לסופשבוע ארוך של הימורים בקזינו הגדול של סופיה ואני, מזל בקלפים אין לי, גם לא באהבה, אז אם נוריד את הדאגות פרנסה אני די רגוע. טוב, בעצם, אם להיות כן עם עצמי אז גם הבת שלי שעכשיו החבר שלה התקשר מאנגליה כדי להודיע לה שהוא נשאר שם עוד שנה ודוחה לה את החתונה והיא מאז נראית כמו תשעה באב. הפרצוף העצוב שלה לא מוסיף לי נחת למרות שדוחה את ההוצאות על החתונה בשנה. אז אפשר לומר שזה גם מטריד אותי. ואולי עד שהוא יחזור והם יתחתנו אני אמצא לי עבודה. אבל מה הכישורים שלי בעצם? להיות ראש מחלקה זה היה בעיקר להגיד לאחרים מה לעשות ומדי פעם לצעוק עליהם כדי שידעו מי כאן הבוס והרבה נסיעות לחוצלארץ כדי לפגוש שם תורמים ולשכנע אותם להוציא כסף מהכיס כדי שנוכל לשחד את השלטונות התימניים שיתנו ליהודים שנשארו שם, בעיקר בצנעא אבל גם בכל מיני כפרים נידחים שאין שם לא חשמל ולא מים ולא כלום, בטח לא קזינו, לצאת בשקט מהמדינה. הייתי שם פעמיים. יש לי דרכון דיפלומטי אירופאי שאני צריך להחזיר בעוד חודש יחד עם האוטו. נכנסתי לתימן תחת השם מייקל אדוארדס ועם סיפור כיסוי שאני נציג של האו"ם בעניין של חקלאות מדברית. מה שהסביר את הנסיעות לאיזורים הכפריים. פעם עצרו אותנו באיזה מחסום פתאומי ואני אמרתי 'אגריקלצ'ר, אגריקלצ'ר' ודי פחדתי אבל השוטרים במחסום חייכו אלי ונופפו לנהג להמשיך לנסוע. הוא הסביר לי שהם מחפשים מבריחי נשק כדי לסחוט אותם. שזה השלמת הכנסה שלהם. מחסום פיראטי של חיילים שמרוויחים בערך עשרה דולר לחודש, עוד בימים שהדולר היה חזק באמת. כמעט חמישה שקלים. אני זוכר כי בערך באותה התקופה הפסדתי עשרים ושבע אלף וחמש מאות ושבעים דולר בסופשבוע אחד בסופיה. ועוד חמישים ושישה דולר על המוניות, אגב. והייתי צריך להסביר לאשתי שהמשיכה מהחיסכון של החתונה של הבת זה בשביל הסוכנות כדי שלא יזהו אותי כישראלי. היא עדיין שואלת אותי מתי הסוכנות תחזיר לנו את הכסף. אז כשהנוירולוג שאל אם אני מוטרד עניתי שלא.