הייתה לי היום אחת הפגישות המדליקות ביותר. עשיתי פגישת עבודה תוך כדי הליכה.

ככה גם שרפנו קצת קלוריות, גם נשמנו אויר, גם היינו פעילות, גם הייתה פגישה אפקטיבית.

אהבתי להתחיל ככה את היום. נראה לי שאני אאמץ את זה.

אחד הדברים שראיתי לאחרונה שאני נורא מתאמצת. כשהתכוננתי לפגישות שלי היום, ראיתי את השרירים שלי כבר מתכווצים. מתאמצת שירצו בי כמאמנת, שיחשבו שאני טובה. מתאמצת.

לא שמתי לב לזה קודם. פתאום אתמול בלילה, בעודי מתכוננת, איך תראה הפגישה של מחר, שמתי לב.

אז החלטתי להנות. לשאול שאלות שבאמת מעניינות אותי. לחזור לתרגילים של תחילת קורס מאמנים. לשאול שאלות, לשקף את התשובות. רק את זה.

פגישה ראשונה - הייתה כיף. אפשר רק להנות.

האמת שזה מה שכיף בעבודה הזו. שאפשר להנות.

נראה ששכחתי את הבסיס. את ההתחלה. אז הכל היה נראה לי כל כך אופטימי ואפשרי. אז לא היו לי שאלות "זה יצליח? מתי זה יצליח?" אז היה לי ברור שאני אהיה מאמנת טובה ואני אצליח.

הספקות באו אח"כ. עם הרגעים שבהם זה לא הלך כל כך טוב כמו שקיוויתי, כשהיו יותר כאלה שאמרו לי לא מאשר כן. אז התחילו לחלחל הספקות.

אז מה שיש לי להפסיד? הכי פשוט זה לחזור לבסיס. להתחלה ומשם להמשיך.

אז הנה מה שאני מחויבת שיקרה השבוע. בכל השיחות והפגישות שהולכות להיות לי, אני קודם כל רוצה להנות. שיהיה לי כיף. אח"כ נסתדר עם כל השאר.

כשעבדתי כשכירה, והזכרתי לעצמי שגם יש לי זכות להנות, זה היה מאמץ. איך אני אהנה? אין לי זמן להנות. אין לי את הפריבילגיה של להנות. צריך להביא כסף.

וואלה, עכשיו, כשאני באמת חייבת להביא כסף, כשאין משכורת בטוחה בין אם הייתה מכירה או לא, עכשיו יש לי את כל הזמן שבעולם להנות.