כמעט לפני חמש שנים הכרתי את המקום שלא מתוך רצון וגם לא מתוך בחירה. על המקום הזה אני לא אמליץ בפניכם ובטח לא אאחל לאף אחד בעולם להיות בו. דווקא במקום הזה – הפרופורציות של החיים משתנים לגמרי, שם אתה לומדמהם החיים, לחיות בן אנשים ובמיוחד להוקיר את החיים.אני לא אמשיך והלאה אתכם בתיאורי המקום – אבל התיאור הכי מדויק ששמעתי עליו מפיה של אם "זה לא סתם מוקמנו בקומה השביעית ........... – זה הכי קרוב לאלוהים!" כן, המחלקה האונקולוגית, בית החולים שניידר – קומה שביעית – קומה אחרונה – הכי קרוב לאלוהים! כחלק מתפאורת המקום, מבצבצים מהתקרה כוכבים תלויים – מיליוני תמונות של ילדים – כאלה שניצחו וכאלה שלא יכלו עוד, עצוב.ולמרות הכל ואף על פי – דווקא שם – משהו אחר – אנרגיות מוטרפות של מלחמה על החיים – ההורים והילדים ביחד – מלחמה – לנצח!!!ובמקום ההוא אשר הכי קרוב לאלוהים – הכל שונה הכל שווה - שונה ממה שרואים בחוץ, דינמיקה אחרת. שווה ממקום הסבל, כולם חולים כולם שווים, כולם מצטופפים באותם חדרים על אותן כורסאות, אין יותר ואין פחות ועדיין למרות שחלפו כמעט חמש שנים – קשה לי לכתוב ולשתף – עדיין לא החלמתי. זכרונות רבים וקשים צפים,המון כאב, המון פרצופים שלא אראה עוד - מראות שלא הבטיחו לי שאראה בחיים, ושם הם קיימים. באחת מהפעמים הראשונות שרגלינו דרכה שם – אני נזכרת במשפטו של בני (שהיה אז בן שנתיים). לנוכח כמות הקרחות שראה – טען הפצפון – "אמא תראי כמה תינוקות"..... הוא אפילו לא הבין שגם הוא קרח מאותה סיבה.הפרופורציות משתנות, הקטנים מתנהלים כגדולים ולהיפך,הילדים מעודדים את ההורים, וההורים מעודדים את המשפחה הנרחבת, הקטנים סובלים וההורים בוכים, מעגל אנרגיה מטורף, מנסים למצות את הרגע.כולם חברים, חברים לנשק – כולם רוצים להבריא ולצאת משם.בקומה האנטימית הזו - שהקרחת היא לא עוד טרנד אופנתי - הכל מיוחד - הכל לובש לבן ,האחיות כמוהן כמלאכיות – והרופאים – שליחי מצווה, מסירות מוחלטת.
ולפעמים אתה אפילו לא מבין – מי החולה ומי הבריא – ורק נק' אחת מבחינה בן השניים – הקרחת! אבל דווקא בגלל שעברו כמעט חמש שנים – נזכרתי – שלא הספקתי להגיד לכל עוברי האורח שבאו והעלו חיוך בפיהם של הילדים – תודה.
תודה עצומה לכל המלאכים אשר באו ממקום מאוד צנוע –כיבדו את השקט והאנטימיות. ניסו לסייע ולעודד את החולים בעוד משחק, סוכרייה ובלון, ובכלל שהיו שם איתנו, שלא השאירו אותנו לבד כשכל האורחים הלכו.המלאכים האלו מעולם לא נחשפו לציבור. שכרם באמונתם, חלקם לא יכלו להתחיל את השבוע מבלי לבוא לבקר, סוג של שליחות לקחו על עצמם.למלאכים האלו אין גיל – בתוכם נערים, מבוגרים וזקנים – הם באים לעזור, להעלות חיוך, לתמוך.ואוטוטו כמעט עוברים חמש שנים – ואני ובני נפקוד את המקום לצורך בדיקות ביקורת – והלוואי שיום בהיר אחד – גם אנחנו נזכה להיות עוברי אורח. כי למקום הזה שהכי קרוב לאלוהים...........רק מלאכים נכנסים בשער. |