אחת לימדה אותי שיש רצף בין מוות לחיים. שוכבת על הספה וחושבת כמה אני אוהבת אותו, את שי. וכמה אני נכה מכדי לממש את אהבתי אליו. שבויה. אך כבר אין לי שובה. הגיעה העת להשתחרר מן השבי. למה לעזאזל אני לא מסוגלת? התקשרתי לאח שלי ושאלתי אותו מתי הוא בא. הוא התפתל, אח"כ אמר בצהריים, אבל אני רציתי תשובה ברורה. הסברתי לו למה. אני לא מוכנה להיפגש איתו אלא כששי לצידי. למה? שואל שי. כי אני צריכה להגן על עצמי מפניו, להישמר. הוא כבר עשה לי דברים רעים. אז גיליתי שהיא לא הפסיקה לשחק את ההצגה שלה. בשעה וחצי הראשונות היא התעלמה ממני. מאוחר יותר כשעברתי מאחוריה היא הסתובבה אליי ומבטנו הצטלבו. "היי אמא" אמרתי. והיא "היי". "אפשר לחבק ולנשק אותך?" היא עודה בהצגתה. למרות שאני תובעת אותה היא ממשיכה לשחק את ההצגה. לא אמא, את לא תגעי בי שוב. ואז היא שאלה אם אני רוצה לשבת איתם. למה לי לשבת בחברתה כל עוד לא אונסים אותי לעשות את זה. ואז, לא כאילו לא התראינו 4 שנים, "אכלת? איך הייתה הנסיעה?" תקליט שבור. לא התראינו 4 שנים והוא מזייף בדיוק באותה נקודה. היא לא זזה מילימטר. זה כל כך מכאיב לי שאני חייבת לומר לעצמי שהיא פשוט לא מבינה כמה רע לי בגללה. היא מוכנה לשלם כל מחיר. העיקר למכור אותי. למכור את בתה. אני כבר רוצה. רוצה להשיב אותה, את תשוקת החיים. אמרתי לנועה שעברתי את השלב של לא לרצות. היא הצליחה להעביר אותי אותו, יד ביד. אבל מה לעזאזל לעשות עכשיו? אני לא מוצאת את הדרך להפיח בי שוב שמחת חיים. הפגישה הקודמת הסתיימה בכך שאמרתי שאני פגומה. פגישה עם נועה. למה היא מזכירה לי את הרגעים שהרגשתי שהוא אנס אותי, שהרגשתי כמו קורבן, כמו מישהי שעברה איזושהי התקפה. שלב שאני צריכה לעבור לפני שאוכל לזקוף את האשם לזכותו? אני חייבת ללמוד לחוות את הרגע. חייבת. להתמכר לרגע ממש. אני לא יודעת. מפחדת. מפחדת נורא. כי אז הרשתי לעצמי להתמכר לרגע והוא ניצל את תמימותי. אני מתרכזת בלחוש את הרגע. רק לחוש את ההווה. בלי לחשוב על העתיד, בלי להשקיע אנרגיה בלהדוף את העבר. רגע טוב. רגע שמרשה לעצמה להיסחף. תמיד מפחדת להתמכר לרגע, ליהנות. לרגע לא דואגת אלף דאגות נוספות שדואג מי שאין לו קרקע תחת הרגליים. נערה שאין לה קורת גג להניח בה את ראשה במנוחה. רגע ללא תכניות. נירוואנה. אחת בלילה. אני לקראת שינה. אני הולכת לשכב במיטה ולשנן לעצמי שמחר בבוקר אתעורר מאיה אחרת. לא מאיה שמבכה את שאין לה, אלא מאיה שמפיקה את המיטב מהקיים. לא מאיה שמתמסרת לסבל העצום, אלא מאיה שיודעת ליהנות ממה שיש לה. לא מאיה שמעריכה הערכת חסר כל תכונה באופייה, אלא מאיה שמדגישה את קווי אישיותה. אני מרגישה שהמחלה הזו, יהיה שמה אשר יהיה, תסמונת פוסט טראומתית, דיכאון קליני, מצב דיספורי, בלה בלה.... מחקה את האישיות שלי. שהתכונות שנצמדו אליי בכוח הן לא התכונות שאפיינו אותי לפני. נועה אומרת לי שאלה אינן תכונות אלא מצב. לפני מה? שמא עליי לכנות זאת "לפני הטראומה", או אולי לפני שעברתי "התעללות". הכול נראה חסר קשר. מה לניצול מיני ולהרגשה הזוועתית שמכבידה על נשמתי כל בוקר כשאני פוקחת את עיני? |