פרופ' דן כספי כתב מאמר ב-YNET על ההשפעה של התקשורת על הדמוקרטיה המערבית העכשווית, ועל כך שהיא הסיבה להעלאת מנהיגים אפורים ולא מתאימים לשלטון, גם בארץ וגם בארה"ב.

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3616382,00.html

אומנם אני, אהוד פוזיס לא דר' ולא פרופ' ובגדול אני מסכים שיש לתקשורת חלק גדול ונכבד בהעלאת ובהורדת מנהיגים, אך זהו העולם שבו אנו חיים עכשיו, ויש לקבל את העובדה שהתקשורת היא זאת שעושה את ההבדל.

אבל, אני לא חושב שזאת דווקא הבעייה, הרי התקשורת בהגדרה מעבירה מסרים לציבור, אומנם פעמים רבות היא מעבירה את המסרים שהיא בוחרת להעביר, אבל זה מחירה של הדמוקרטיה, ואני מעדיף אותה על האפשרות השנייה.

הבעייה היא באמת בעובדה שהמנהיגים שקמו גם בארה"ב וגם כאן, במיוחד כאן, כי בארה"ב לפני בוש היה מנהיג ראוי, הינם באמת אפורים, לא אמיצים בעליל, ולא באמת מנהיגים.

מצד שני אי אפשר להשוות את המצב בארה"ב למצב אצלנו, אצלהם לפחות יש תקווה. הם יכולים להתגעגע לנשיאים קודמים שלהם כמה שהם רוצים, אבל הם לא יקבלו אף אחד מהם חזרה, וזה טוב. זה אפילו טוב מאוד. לעומת זה הם מקבלים עכשיו שינוי, לא יודע עדיין אם זה טוב או לא, אבל לפחות ישנה תקווה. הצורך בשינוי היה כל כך גדול הפעם עד שאחוז ההצבעה שבר את כל השיאים. וזאת הגדולה של אמריקה, כמעט הכל אפשרי ולא קופאים על השמרים.

לעומת זאת איזו תקווה יש לנו? הרי אנחנו ממחזרים את ראשי הממשלות ואת הממשלות הקודמות כל הזמן. כל הזמן אנחנו רואים את אותם האנשים וזה כל האינוונטר שיש לנו. הרי טעמנו כבר גם מביבי וגם מברק, אז עכשיו עוד פעם? אלה האלטרנטיבות שיש לנו? האם הזכרון שלנו באמת כל כך קצר? האם אנחנו גם כל כך סלחניים למחדלים שלהם בזמן הכהונה שלהם? למה הם כאן שוב? למה? כי הם יכולים, ואם על פי חוק הם יכולים הם לא יזוזו מילימטר ולא יתנו לנו תקווה.

האמת שהתקווה היחידה שנותרה לנו היא ציפי לבני, כי לפחות היא חדשה בכוח ועדיין לא פישלה.

אבל מלבד ציפי לבני, אותם מועמדים, אותם אנשים עם אותם רעיונות ואותם יכולות ואותו אופי (מישהו באמת מאמין שהם השתנו? נו באמת).

וזה ההבדל הגדול ביננו לבין אמריקה, שם יש תקווה וכן אין. אנחנו מתבוססים באותו הבוץ כבר שנים.