עוד בטרם עידן הקפה, בימים של שיטוטים באחד מאתרי ההכרויות באינטרנט, פגשתי בכרטיס של בחורה יפת מראה ופרופיל וכינויה היה "סינדרלה". אמנם היה רשום שהיא מגבעתיים (כמוני), אבל היא לא היתה ברשימת העדפותיי (גיל, סטטוס וכו') וגם אני לא בשלה ובכל זאת גרמה לי לכתוב לה את ההודעה הבאה: סינדרלה . עברתי לגור בגבעתיים מפני שאמרו לי שסינדרלה גרה בסביבה. אני לא תמיד מאמין לאגדות, אבל הפעם, משום מה, חשבתי שמתאים לי לפגוש את סינדרלה. לא ידעתי, מה אגיד לה אם אפגוש אותה, סתם כך ברחוב תוך כדי הליכה, בסופר השכונתי, או בקפה ליד הבית. אבל בכל זאת, מתוך כך שתמיד בסוף הכל מסתדר לי, הרגשתי שאמצא את הדרך לעזור לה למצוא את הנסיך שמחזיק בסנדל השני שלה. והנה, בלי שום תכנון מוקדם וגם לא במקום שציפיתי לו ואולי לא ברגע הנכון אני פוגש אותה. מעט מבוישת ואנונימית, אבל מקרינה מן אור אופטימי. לבד, אבל לא. יפה לעצמה ויפה למביט. אני פונה אליה, במבט. חיוכינו נפגשים, עינינו משוחחות. לא צריך יותר מזה. אולי המפגש עם סינדרלה נכון רק לרגע קסום זה. אולי שווה לבדוק אם יש מעבר? ישנו שבריר של שנייה שאולי ישנה הכל. האם זה יישאר באגדה, בדמיון, או יהיה חלק מהמציאות של חיי, של חייה. אני מחליט שלא לספר לה שכבר מזמן הסנדל שלה נמצא כנראה אצלי. אבל אני גם מחליט להזמין אותה לקפה כאן ליד הבית שלי, אולי גם שלה. . החיוכים, הפעם במבוכת מה, שוב נפגשים. הלב פועם ועינינו צולבות. הפעם אני גם בשקיקה למוצא פיה, לקולה שלא הכרתי עד רגע זה. . היא לא יודעת אם נסיך אני או לא. היא לא יודעת שברגע זה גם היא לא נסיכה בשבילי. היא יצאה מהאגדה ובמבטה המחויך חדרה לליבי. שם אין מקום לנסיכה, יש מקום לאהובה, לחברה. . סינדרלה שלי, תגידי כן... . עמוס .. ותסלחי לי על שנסחפתי... . . כל הזכויות שמורות לעמוס שטרית בקרוב: המִכרז פוסט מיוחד... . |