מרוב שיש לי מה להגיד



זה נראה חסר טעם.

בשביל מה לי להגיד את דבריי?



בשביל האמפתיה? 



זה ייתן לי סיפוק זמני, ואחר כך שוב אשוב לבדידותי.

בשביל תשומת הלב ( ולא משנה אם היא אוהדת או לא ) ?

לרגעים ארגיש מלא, ואחר כך שוב הריקנות.



בשביל ההכרה?



לזמן מה ארגיש בעל ערך ושייך, ואחר כך שוב ארגיש אבוד.



בשביל לעזור למישהו להשתנות?



מי שרוצה להשתנות, ישתנה גם בלעדי. 

 אם אתמלא מכתיבתי עתה, אוכל לשכוח מהכול...

אלא שהכתיבה לא ממלאת, היא רק תרגיל בהסתרת המבוכה.

רק לבד עם עצמי

תוך ויתור מראש על כל תגובה

ויתור על הקהל, על הדימיון

על עולם הדימויים...

רק אז נפתח פתח לנוכחות שקטה, שאומרת רק לשם האמירה.

סליחה מעצמי, אבדתי במילותיי

את תחושותיי שכחתי

שוב הבטתי על עצמי מהצד

שוב שכחתי להיות אסוף פנימה

ולא לעשות שום מאמץ לצאת,

רק לתת למה שמתגלה לקרון....

השכחה עוטפת אותי במילים

הפיצול בין הראש ללב משכיח ממני את המרכז.

היכן אני?