כותרות TheMarker >
    ';

    תראו לאן הגענו

    להוציא קיטור, להתחבר לעולם, לאמץ גישה פרדוקסאלית לחיים, ולנסות לראות את נקודות העיוורון הרבות ביקום הזה, כדי שנוכל לשפר אותו ביחד ולהתאשר בדרך לשם.

    מדי פעם גם אפרסם פה מאמרים מקצועיים יותר ודעה אישית בנושאי יעוץ, שיווק, פמיניזם, יזמות בתחילת דרכה, צרכנות, אחריות חברתית, איכות סביבה ומה שביניהם.

    תבורכנה תגובותיכם/ן ...

    תגיות

    Re-Birth

    8 תגובות   יום רביעי, 5/11/08, 18:50
         

    לפני חודשיים נדרשה ממני החלטה מהירה.

    מצלמה או נגן מוסיקה. שניהם שווים בערך אותו דבר והיה צריך להתחלק.

     

    לא היה על מה לחשוב, נגן אמרתי. בלי שום ספק, ידעתי, החוויה, המוסיקה, העוצמה האוניברסלית של מנגינה, מקצב, בסים, מילים, שפה, קול, עושה לי את זה. היא הכאן והעכשיו, העתיד, השאיפות, החלומות, העצב, הרגש, האהבה, החיים. המצלמה, ידעתי בכל נימי, היא התיעוד, המיקוד במה שהיה, הפילטר שמגן מהשמש, הציור של המציאות ולא המציאות עצמה שאי אפשר להחיל אותה בתמונה, או במילים או בכלל, אלא רק לחוות אותה, אל מול העוצמה של הטבע והחיים.

     

    המונח לידה מחדש לא מתאים למציאות הנוכחית שלי כמו שהוא מתאים לאיך שאני מרגיש כבר חודשיים - פשוט ככה, בלי הסבר ועם המון סיבות. גיליתי את עצמי מחדש ואין דבר שמרגיש יותר כמו לידה מחדש ממה שאני עברתי. ללמוד ללכת, אמרה לי אישה חכמה מאוד, ללמוד ללכת זה כיף, זה לא כולל סבל, גם לא כשנופלים. ועם לידה מחדש, מהר מאוד מגיעים הצעדים הראשונים שלנו, עם חיוך וצחוק.

      

    השבוע למדתי  שהמילה Passion לא מתייחסת רק למאווים הכי עמוקים שלנו, לתשוקות הכי גדולות, אלו שמחזיקות אותנו בחיים, גורמות לנו לחיות, מניעות אותנו בלי שינה, בלי כאב, בלי חששות, בריחוף;  אלא, שהיא (במקור לפחות) התייחסה לאותה תשוקה ואהבה גדולה שבאה עם סבל גדול שאנחנו מוכנים לסבול בשבילן, והרבה.

      

    אני חייב להודות. היום אין לי ספק, אני מרגיש את זה על בשרי. סבלתי. באופן יחסי לרוגע ולביטחון העצמי ולאהבה שיש לי היום להעניק, להנאה שאני שואב מכל דבר כמעט שאני עושה, סבלתי במשך הרבה זמן (ולא חשוב כרגע למה, תחסכו לעצמכם את הספקולציות).

     

    קשה להגיד בדיעבד שלא היו נקודות של כיף, והנאה, אבל אני יודע להגיד בוודאות, שלא היו הרבה מקרים של שכרון חושים. שכרון חושים שהיום אני מרגיש כשאני מתעורר בבוקר, כשאני מסתכל על פרח, כשאני מדבר עם לקוח, כשאני נכנס לשיעור, ואפילו (רחמנא לצלן) כשאני יוצא לדייט.

     

    וזה שכרון משחרר, שמעצים את עצמו, שנותן דרור להגיד, להיפתח, להעז, ולהעניק יותר אהבה מאשר אי פעם נתתי, לעצמי, ולאהוביי, ולעולם שבו אני הולך.

      

    וזה כיף נורא !

     

    צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק צוחק 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/11/08 21:59:

      צטט: אהוד-אמיר 2008-11-06 19:20:59

      אני עוקב, ועוקב, ומקווה ש... לא חשוב. עזוב. אני ממשיך לעקוב. בהצלחה...

       

      איך לעזוב עכשיו... הסקרנות אתה יודע... חתולים...

      תגיד מה מקווה יא מלעון!

        7/11/08 21:57:

      צטט: l.v.s 2008-11-06 18:15:02

      איש טוב, איש מצוין אפילו.

      אני באמת חושב שאני מבין למה אתה מתכוון.

      אבל השאלה שלי היא האם הנגן הוא הבחירה הנכונה בטווח הארוך?

      לנגנים יש נטייה לאפשר לנו איזה ניתוק מהעולם וריכוז לתוך עצמנו, לרוע המזל היום אנשים מסתובבים איתם גם ברחובות מה שמביא לניתוק גדל והולך של האדם מרעהו ומהחברה. בתור אדם אשר חווה את עצמו מחדש, האם זה מה שאתה רוצה בטווח הארוך, להתרכז יותר ויותר לתוך עצמך, להגדיל את מאגר השירים שלך, להקשיב יותר מאשר לשמוע או להשמיע?

       

      לא שמצלמה היא הצלחה גדולה, לא הייתי רוצה לשים שתי עדשות ושתי מראות בינך ובין העולם אבל אולי צריך לוותר על שניהם כדי להרוויח ניתוק?!?!

       

      ד"ש בבית

       

      המטרה בטווח הארוך תלויה בהנאה שאנחנו יכולים להפיק מהתהליך - הוא המהות, החוויה, החיים.

      כמו שהלבד חשוב ביותר בתוך הביחד, כך ה"ניתוק" מאפשר לעיתים את החיבור, אבל באמת שדיברתי יותר על מוסיקה ופחות על ניתוק.

       

      נשיקות - לארבעתכם ;-)

        6/11/08 19:20:
      אני עוקב, ועוקב, ומקווה ש... לא חשוב. עזוב. אני ממשיך לעקוב. בהצלחה...
        6/11/08 18:15:

      איש טוב, איש מצוין אפילו.

      אני באמת חושב שאני מבין למה אתה מתכוון.

      אבל השאלה שלי היא האם הנגן הוא הבחירה הנכונה בטווח הארוך?

      לנגנים יש נטייה לאפשר לנו איזה ניתוק מהעולם וריכוז לתוך עצמנו, לרוע המזל היום אנשים מסתובבים איתם גם ברחובות מה שמביא לניתוק גדל והולך של האדם מרעהו ומהחברה. בתור אדם אשר חווה את עצמו מחדש, האם זה מה שאתה רוצה בטווח הארוך, להתרכז יותר ויותר לתוך עצמך, להגדיל את מאגר השירים שלך, להקשיב יותר מאשר לשמוע או להשמיע?

       

      לא שמצלמה היא הצלחה גדולה, לא הייתי רוצה לשים שתי עדשות ושתי מראות בינך ובין העולם אבל אולי צריך לוותר על שניהם כדי להרוויח ניתוק?!?!

       

      ד"ש בבית

        6/11/08 13:17:

      צטט: מיא 2008-11-06 09:00:54

      אני תמיד צמודה לנגן. אפילו אם זה רק לירידה במדרגות עד האוטו. לא יכולה אחרת. כיף אמיתי.

      אז אני לא לבד :) איזה יופי !

       

        6/11/08 09:00:
      אני תמיד צמודה לנגן. אפילו אם זה רק לירידה במדרגות עד האוטו. לא יכולה אחרת. כיף אמיתי.
        5/11/08 20:50:

      צטט: flicker 2008-11-05 19:58:18

      מאד מבינה לליבך.

      קצת ראליזם לתיבול: מזלך שלא הוצרכת לבחור בין לחם לחלב. יש הרבה שעושים את זה מדיי יום כאן ואני סתם מנצלת את הפוסט שלך כדי להזכיר לכולנו שיש גם בחירות אחרות  :((

       

      לאחרונה אני מודה על מזלי הטוב כל בוקר, יותר מאשר בעבר, ומשתדל להכיר ולזכור כל העת את מי שלא שפר עליהם מזלם.

       

      תודה על התזכורת :)

       

        5/11/08 19:58:

      מאד מבינה לליבך.

      קצת ראליזם לתיבול: מזלך שלא הוצרכת לבחור בין לחם לחלב. יש הרבה שעושים את זה מדיי יום כאן ואני סתם מנצלת את הפוסט שלך כדי להזכיר לכולנו שיש גם בחירות אחרות  :((

      ארכיון