במאמר זה התחלתי לפתח רעיון בנוגע למעגל הקסמים המכאיב של בושה וזעם שזיהיתי בתוכי ואצל אנשים אחרים. זוהי רק התחלה, ונראה שניתן לפתח את הרעיון עוד :

הבושה היא רגש מאוד מכאיב. כשאני חש אותה זה סוג של אבדן. אני מאבד את הערך העצמי שייחסתי לעצמי, את אותו ערך עצמי שאני יוצר בתודעתי על מנת לחוש את קיומי ( מתוך שכחה שבעצם אין שום צורך ליצור ערך עצמי או תחושת קיום, שכן תחושת הקיום קיימת באופן טבעי וללא שום מאמץ או דימוי שהוא ). 

אחת הדרכים להתמודד עם בושה היא לכעוס. אני כועס על אותו גורם שעורר בי את הבושה על מנת להכחידו, כך שהוא יפסיק להשפיע עליי. 

אני לא מתייחס כרגע מיהו הגורם – האם מדובר בגורם חיצוני או בקול פנימי שהטמעתי.  

אלא שאותו גורם שעורר בי את הבושה מעוניין שאמשיך להרגיש אותה, על מנת שיוכל לשלוט בי. מכיוון שכך הוא ינסה לעורר בי בושה על כך שאני כועס, כדי לשלוט בכעס שלי.  אני כמובן מאוד מעוניין לא להרגיש בושה, לכן אני אכעס אפילו יותר, על מנת להגן על עצמי, גם אם לא אחצין את הכעס הזה או לא אהיה מודע לו.  וככל שאכעס, כך הגורם המבייש ינסה לעורר בי יותר ויותר בושה על עצם כעסי. כך נוצר מעגל פנימי אשר בו הבושה מזינה את הכעס, והכעס מזין את הבושה, עד אשר הבושה הופכת להשפלה עצמית מחפירה, בעוד הכעס הופך לזעם ושנאה. 

אחת הדרכים להתמודד עם זה היא ללכת עם רגש הבושה עד הסוף.  אולם כדי לעשות זאת עלינו להשתחרר ממחשבות שהאמונה שלנו בהן מונעת מאיתנו להרגיש בושה עד הסוף. אלו יכולות להיות מחשבות כגון – 

"אני חייב להגן על הערך העצמי שלי"
"אני חייב להגן על כבודי"

או מחשבות דומות, שההזדהות עמן גורמת לאדם להתכווץ מיד בהתגוננות, או להתקיף כלפי חוץ, כאשר בשני המקרים הוא נמנע מהכאב של רגש הבושה. 

הפחד מאבדן הערך העצמי הוא כה גדול, עד שרבים הם האנשים שפשוט לא מוכנים להרגיש את עומק בושתם. הרגשה עמוקה של הבושה, מביאה את האדם לחוויה של אבל, שכן כאשר אדם מרגיש את עומק בושתו הוא אכן מאבד את תחושת הערך עצמי המזויף שהוא יצר, כלומר ערך עצמי שמותנה בדימויים, ומתרחש אז ממש תהליך של גסיסה ומוות של יסוד מאוד בסיסי באישיות האדם.  אולם המוות הזה הכרחי על מנת להתחבר לתחושה עמוקה יותר של קיום, בה חווית הנוכחות שלי לא מסתמכת על דימויים אלא על תחושה בלבד, כך שאין שום אפשרות שמישהו יפגע בדימוי העצמי שלי. 

בסופו של תהליך זה האדם כבר אינו פגיע לרגש הבושה, ולכן אין בו צורך בזעם כדי להגן על עצמו. כך הוא משתחרר ממעגל הקסמים וחווה יותר שקט בחייו. 

כמובן שכחלק מהתהליך האדם מתחבר לרגשות הזעם שבו ומרשה לעצמו לבטאם באופן כזה או אחר, שכן הבושה ביחס אליהם הולכת ופוחתת. אולם כאשר הבושה כבר איננה, כאמור לזעם כבר אין שום בסיס לקיומו, ואז הוא מתפוגג.

רמת ביטוי הזעם בתהליך הזה תשתנה מאדם לאדם, תלוי במבנה אישיותו.

אדם מופנם יותר יבטא פחות את הזעם מאשר אדם מוחצן. אולם ביטוי הזעם אינו תמיד הכרחי, הדבר תלוי ביכולת ההכלה של האדם בכל רגע ורגע.

יש אנשים שיוכלו להכיל את הזעם בתוכם עד שזה יתפוגג עם התפוגגותו של רגש הבושה.

אחרים ירגישו שאין להם ברירה אלא לבטא את זעמם ברמה כזו או אחרת.   

דרך נוספת שיכולה לעזור בתהליך השחרור מהבושה, הינה הטלת ספק באותן מחשבות שאומרות לי – "אני צריך להתבייש בעצמי""משהו אצלי לא בסדר"  "אני פגום".
אלו הן חלק מאמונות הבסיס שעלולות לעורר את רגש הבושה שוב ושוב.
עצם המודעות לכך שאמונות אלו שולטות בי, היא כבר צעד חשוב בתהליך.