אז אני אזרח מיותר. יש כמוני עוד כשבעה מילין אזרחים מיותרים בישראל.

אנחנו לא מיותרים בתור משלמי מיסים, אבל לא חייבים להיות אזרחים כדי להתחייב במסים.

אנחנו לא מיותרים בתור חיילים בצבא, אבל שכירי חרב וצבא מקצועי תמיד היו ותמיד יהיו. לא חייבים להיות אזרח כדי לשרת בצבא.

אבל כשזה מגיע לאזרחות, אז אנחנו מיותרים. אז אנחנו נהפכים לסטטיסטים בהצגה של מישהו אחר.

כי מותר לנו להשתף במשחק ששמו "בחירות". מותר לנו לקבל חופש ביום הבחירות. אנחנו הולכים לקלפי, משלשלים את המעטפה ומחכים בכליון עינים לשעה עשר כדי לראות האם ניצחנו.

ואנחנו אף פעם לא מנצחים.

כי השלטון בישראל מתחלק בצורה שאינה קשורה לבחירות.

יש כאלה שתמיד ימצאו את עצמם ליד שולחן הממשלה. מין פואד בן-אליעזרים כאלה. הם תמיד בעד אחריות לאומית, לא להפקיר את הציבור וכאלה. ויש את היציבות השלטונית, שזה התירוץ האולטימטיבי של כל הרוחמות אברהם-בלילא, דליות איציק, ציפיות לבני, שאולים מופז וחיימים רמון להישאר בממשלה. 

ואם בטעות תצאות הבחירות לא מתאימות למפלגת היציבות השטונית, אז נכנסים לשלב הבא ל הדמוקרטיה הייצוגית, שזה בעצם הדרך של חבר כנסת לפעול נגד הציבור שבחר בו ולקבל תשואות בתקשורת. או שיש לנו את המשפט החשוב שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב. כלומר, שלטון הרוב הוא הדבר האחרון שמעניין אותנו. 

ולכן, בתור אזרח אני מיותר.