בכל מקום באינטרנט יש דיונים.מסות של דיונים בפורומים, בקומונות, בבלוגים...לפעמים אני אוהב להשתתף בדיון, עד שנמאס לי ממנו. בשלב כל שהוא תמיד נמאס.אבל עד שנמאס... אני רוצה להביע את דעתי, ולקבל על כך אישור ממישהו אחר. והלוואי שיהיה זה מישהו שאני מעריך את חוכמתו.או שאני רוצה לקבל התנגדות ממישהו אחר, ואז יש לי במי ובמה להילחם, ודווקא מתוך המלחמה דעתי נעשית מוצקה עוד יותר.אני רוצה להיות צודק. ואני רוצה להוכיח לזולת שהוא טועה.אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יודע. דרך התגובות למה שאני כותב, אני מקבל הכרה וחש את קיומי. הקהל הדמיוני מעניק לי תחושת קיום ושייכות.כשאני מעורב בדיון, זה כמו סם, זה ממכר...פתאום יש לי כל כך הרבה רעיונות ומה להגיד.. פתאום נדמה לי שאני נעשה חד, מבריק, עוקצני במקומות הנכונים ויצירתי להפליא... אני גולש במיומנות בתוך מילים ודימויים.. אני הופך להיות הכי הגיוני שאפשר ועם זאת הכי רגשי, הכי דרמטי, הכי סוחף... אני מעריץ את עצמי ובז לכול! כשאני מעורב בדיון אני הכי חכם בעולם, ואין חכם ממני...אני נכנס לטראנס, ואפילו הטלה עצמית של ספק בדעותיי אינה אלו טיעון מוחץ שמראה לזולת עד כמה לי יש ראש יותר פתוח משלו...ואני מביע רגשות היכן שצריך כדי לסחוף אחרי את תומכיי, וכדי לטלטל רגשית את מתנגדיי....אני הופך למנהיג, למוביל, לנואם דעתן... כשאני משתתף בדיון, אני רחוק מעצמי, תחושת הקיום שלי תלויה במאבק ובהבלטה העצמית. אחר כך, ביני לבין עצמי, אני תוהה על מה בכלל כתבתי...הרי אני לא באמת יודע משהו, ולא באמת מבין מדוע הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים, ומדוע אני מתרחש כפי שאני מתרחש....וגם אין לי שום דבר באמת חדש להגיד, אני רק עוטף את מה שכבר נאמר בעטיפה אחרת, מעט שונה. כשאני משתתף בדיון, אני מתענג על כל האמצעים שעומדים לרשותי על מנת לטשטש את מבוכתי.אחר כך, ביני לבין עצמי, אני נותר ריק, עירום וחשוף. והמבוכה עדיין שם.
|