עוד שערה אחת נתלשת

קרועה, דוויה ומפולשת

שורה אחת ועוד שורה

מפיל הלב הדואב,

משיר התקווה. 

געגוע מוסתר,

נמוג לו אי שם... בין הערפילים,

נלחם מול סער אימתני,

נוקשה הוא ללא פשרות.

וחומות המציאות האדירות

נהיות ברורות

וחזקות מאי פעם. 

דמעה נוחתת על

מבוע הלב

מוהלת בו את הדם בדמע..

כמו קיבל הוא

את מכת המוות המוחצת.

את הפקודה מהשטן

שבא ליטול אותו,

ולהותיר את החיים

לאחרים... 

געגוע אחד

שמפלש את הקרביים,

מריץ בחלחלה את כל תאי המוח

שנותרו בי שפויים,

שמבריח את המחשבות,

שמנתץ כל הגיון

שפוער חור גדול שחור.  

והסער ממשיך

המלחמה גובה קרבנות

לפחות אחד יותר מדי.

אדום, שחור,

הכל נצבע בצבעי רוח

חמקמקה, בלתי נתפסת. 

אך החומות בכל זאת,

מציאותיות הן,

איתנות

מסרבות להיסדק.

מעצימות את הגעגוע

שמתעקש לחיות עם החיים

משל היה הוא,

חלק בלתי נפרד

מהם.