חיים בלי אוויר,

אני כאן.

רמת אלכוהול גבוהה,

פחות,

או יותר.

אני כאן.

מנסה לנשום.

לא מובן מאליו, כלל...

נדמה שהגוף מתחיל לקרוס,

תחת כובד של שנים.

כבד מדי,

אפילו כשיש שחקני חיזוק,

בדמות כדורים לבנים.

דמעתי היום.

נדיר כל כך,

עד כי חשבתי שאין בי היכולת. לבכות.

מנסה להבין את הדפוס,

לחשב את התאריכים בהן באות לביקור הדמעות בעיניים.

מוזר,

נדמה שהחורף הפנימי שבחר להשתכן לו קבע,

מלא בסערות מכל הסוגים,

רק לא במים.

חיי בצורת,

שחלילה, כלום לא יצמח.

לא נפוץ לראות אדם ללא לב דומע.

שוברת סטטיסטיקות שכמותי.

נשמתי היום.

הרבה בזכותך ומעט בזכותי.

ריח האוויר מכאיב לגוף לא מנוסה.

צורב. מאבן.

היו שם מילים,

גם אם לא שלי.

ידיים שלא מפחדות לגעת,

גם אם מלוכלך.

מבט,

מהסוג שלא רואה רק את עצמו.

ולב,

שלא מפחד. ממני.

פשוט.

נענשתי היום.

הראש ניסה להרעיל את האדמה,

במיני כימיקלים.

חמצן ומים הרי מאפשרים חיים.

שוכח,

שלא ניתן להרוג זכרונות...

חושך בחוץ.

תנועות המילים מוכיחות לגוף,

שגם את המתקפה הזו,

שרדתי.

תוהה מתי יבין שפיתחתי עמידות,

שהנשק הנוכחי שלו,

משיג ניצחונות תלויי זמן.

לא מבינה איך לאחר ניצחונות בכל המערכות,

עדיין לא הצליח לנצח במלחמה.

עייפתי,

כבר מזמן לא נלחמת.

עומדת עירומה מול כל הטנקים,

ועודני...

בת אלמוות.