כשראיתי ושמעתי את נאום הניצחון  של אובמה אל מול ההמונים המתרגשים חזרתי אל השעות הקטנות של ה- 18 במאי 1999. באותן שעות עמדו עשרות אלפים אנשים נרגשים בכיכר רבין בתל אביב. זה עתה התברר להם שחלומם התגשם – אהוד ברק נבחר לעמוד בראשות ממשלת ישראל.  

ואז, בסביבות השעה ארבע בבוקר, הוא הגיע והכריז על "שחר של יום חדש".  

וההמונים הריעו.  

ונראו בדיוק כמו ההמונים בשיקאגו.  

ולמען ההמונים בשיקאגו אני מקווה שברק שלהם לא יעשה להם מה שברק שלנו עשה לנו.  

כי ב- 18 מאי 1999 הוחמצה ההזדמנות הגדולה לשינוי במדינת ישראל.  

כי ב- 18 מאי 1999 הוכיח אהוד ברק כי קשה להשתנות. כי מי שכל ימיו הצטיין בטיפוס כלפי מעלה, תוך התעלמות ממה שאנשים מרגישים, אין לו כלים להיות במקום שבו אין למעלה ממנו ושבו יש משמעות למה שהאנשים מרגישים.  

אהוד ברק הוכיח שאפשר בקלות לבזבז את האנרגיות המדהימות שנאספו על מנת להבטיח ניצחון בבחירות. שאפשר בקלות לאכזב את מי שהיה מוכן להירתם, "לחטוב עצים ולשאוב מים", ולהמאיס עליו את הפוליטיקה.  

למען אמריקה, וגם למעננו כמי שתלויים בה, אני מאד מקווה שהאיש שנבחר לנשיא יש את הכלים, בראש ובראשונה הנדיבות וגדלות הרוח, לחולל שינוי אמיתי.