התקף לב. זה מה שחיכה לי במוסך הזה, שם פגשתי את בת לווייתי ליומיים הבאים – משאית ניסאן קבסטאר. היא דווקא חמודה, המשאית, עם קבינה קטנה ומתוקה כזו שעולים אליה במדרגה אחת. רק מה, לקבינה הזו מחובר ארגז ענקי באורך ששה מטרים, ואני כבר רואה איך אחרי דקת נסיעה אחת עם החטוטרת הזו מוגשות נגדי תביעות במיליוני דולרים על נזק לרכוש.

אבל אם זה טוב ואם זה רע – הסכמתי לרעיון ואין דרך חזרה. אני מתחילה לקלל את עצמי על הרגע שבו הסכמתי לדבר המטופש הזה. מה אני, קוף שיודע לנהוג? מין פריק קרקסי כמו אשה עם שפם? אבל צריך לשמור על קור רוח, נציג המכירות של משאיות ניסאן עושה לי סיור מודרך במשאית ואני צריכה לאזור את כל האומץ שאין לי כדי לא להתייפח על כתפיו ולהגיד לו שאני מצטערת, אבל אין סיכוי שאני יוצאת מפה עם הדבר הזה.

שלא תחשבו, הוא בעצמו מתפלא. 25 שנה הוא בעסק ולא ראה דבר מוזר כזה כמו אשה שעושה נסיעת מבחן במשאית. אז לא רק הכבוד העצמי שלי מוטל פה על הכף, אלא כבוד המין הנשי כולו. מה יכולתי לעשות?

אחרי הסבר קצר על מטרת ייצורה של המשאית הזו – מסתבר שאנשים רבים לא מצליחים לעבור מבחני תיאוריה לרישיון על משאית, ולכן ניסאן ייצרה משאית שלא מצריכה רישיון כזה – מספק לי הנציג אילן את עצת הזהב: בכל סיבוב ופנייה, הוא אומר, תקפידי להסתכל במראות הצד כדי לוודא שאת לא סוחבת אתך מכוניות. זה, גבירותי, המשפט שהיה למנטרה שלי באותו סוף שבוע.

ההסברים תמו, אני מתיישבת מאחורי ההגה הגדול (לפחות הגה כוח...) ואילן אומר שהוא לא ראה דבר כזה, והלוואי שהיה יכול לצלם. אני שולפת מצלמה שהבאתי במקרה, והנה, יש תיעוד שלי מנסה לעשות פרצוף אמיץ ואני מדמיינת את הכיתוב "התמונה האחרונה של...”.

יוצאת לדרך. למשאית יש שישה הילוכים, כששני הראשונים קצרים מאוד ולמעשה מקבילים להילוך ראשון ב"פרייבט". ליד המוסך עומד איזה ג'יפ שחושב את עצמו וחוסם לי את היציאה, אבל ברגע שהוא רואה אותי הוא מפנה את הדרך. נרשם קורבן ראשון: עובד ניקיון שמטאטא את המדרכה נשנק מעט כשהוא חוזה בי מאחורי ההגה. רחוב ריב"ל הומה ועמוס ומה אתם יודעים, המכוניות חולפות ואף אחד לא נותן לי את הכבוד המגיע לי, ואני נאלצת להידחף. את הדרך הקצרה לעבודה אני עושה בדחילו ורחימו ולא עוברת את ה-40 קמ"ש.

יום חמישי, 18:00 בערב, בעבודה

מסביב כולם מתכוננים ללכת הביתה ולהתחיל את סוף השבוע, אבל אני יושבת מול האתר של נתיבי איילון ומרפרשת שוב ושוב את הדיווח על מצב התנועה. לא רוצה להיתקע בפקקים עם המפלצת בעלת ששת ההילוכים. אבל הפקקים לא ממש שוככים ואני עייפה, אז יוצאים לדרך. ביציאה מהחניה אני רואה את נעה וצופרת לה לשלום, אבל הצופר של המשאית חלשלוש באופן מפתיע, ונעה לא שמה לב. מגיעה לאיילון הפקוק. בהתחלה אני מוצאת יתרון בעומס – ככה אני יכולה להישאר במהירות נמוכה. אבל די מהר הרגל שעל הקלאץ' מתחילה לשדר חוסר נוחות, וגם כתף ימין כמעט יוצאת מהמקום – די ברור שידית ההילוכים של הקאבסטר לא נועדה לנשים ענוגות. בעצם, שום דבר לא מתאים כאן למין היפה. בסוככי השמש אין מראת איפור, ההגה מורכב על קונסולה ענקית שכל הזמן דופקת לי את הברך והמיזוג מקפיא עצמות. בררר. רק מראות הצד העצומות מצילות את המצב ומקלות על אלה שלא ניחנו ביכולת מרחבית מפותחת.

העומס משתחרר מעט ואני מכה על דוושת הגז, ומגיעה למהירות המסחררת של 80 קמ"ש. אילן הבטיח שהמשאית הזו מגיעה גם ל-140, אבל יכולת שיכוך הזעזועים שלה עלובה למדי ואני מיטלטלת כאילו הייתי דיסק מתחת למראה. יאללה, בשביל זה המציאו את הנתיב הימני ואני זוחלת, כמעט לא מעיזה לעבור נתיב או לעקוף מחשש שעדיין לא הסתגלתי לתוספת שמאחור.

יום חמישי, 19:30, ליד הבית

סוף סוף, לאחר פקקים מרגיזים שבהם אף אחד לא שם לב לפריקית במשאית, אני משתלטת על מפרץ חניה שלם ליד הבית. בתוכנית: רביצה על הספה מול הטופ מודל הבאה והתאוששות איטית. אבל מיד לאחר שחניתי מתעוררת בי תחושה מבשרת רעות, ואכן: שכחתי את מפתח הבית ונידונתי להישאר בחוץ. אני מעדיפה לא לדבר על מה שקרה אחר כך. זה כואב מדי.

יום שישי, 18:00

בנים אוהבים משאיות, זו אקסיומה, ויעיד על כך בעלי שבתור ילד התבאס מכך שכל העובדים במפעלי תובלה היו נהגי משאית, ורק האבא הפרטי שלו ישב כל היום במשרד. אז הזמנתי בן 3 חובב טרקטורים ושאר כלי רכב אימתניים לסיבוב במשאית. כשהוא ראה אותה, ערן הקטן פלט מתחת לשפם שזו משאית קטנה. חוצפן. במהלך הסיבוב בשכונה, הוא נראה המום למדי, אבל לפחות אמא שלו נהנתה. אחר כך עצרתי והושבתי אותו ליד ההגה, והפצרתי בו לתת צפירה קטנה, רק אחת. “לא רוצה", אמר הילד המנומס וביקש לרדת מהמשאית. נו, הילדים של היום. שום דבר לא מספיק טוב בשבילם.

יום שבת, 13:00