"היינו כחולמים"

ארה"ב המציאה את עצמה מחדש שוב. סנאטור אובאמה נבחר כנשיא ה-44 של ארה"ב לאחר נצחון מוחץ על יריבו הרפובליקני, סנאטור מקיין. בינואר 2009, עת יושבע אובאמה לנשיא, תעמוד לפתחו הבעיה הכלכלית, ככל הנראה הנושא הבוער ביותר על סדר היום של האמריקאים. מה יעשה אובאמה כנשיא בעניין הכלכלי נחשב עדיין בגדר תעלומה אולם חיפוש אחורה בזמן, אל תוך קמפיין הבחירות המדהים שלו, מעלה סוגיה מעניינת: באתר האינטרנט המרכזי שלו בכתובת barackobama.com, תחת הכותרת "כלכלה" (Economy), מצויות 3 נקודות עיקריות לטיפול במשבר הכלכלי החמור: שתי נקודות קשורות לענייני מס ונקודה אחת מטפל בסחר בינלאומי.

אובאמה מבקש לנקוט עמדה ברורה מאוד בסוגיית המיסוי:

א.       קיצוץ מיסים ל"אוכלוסיה העובדת" בארה"ב, צעד שאמור לחסוך כ-500$ לאדם בודד ועד כ-1,000$ למשפחה. התקווה היא כמובן שהכסף ישמש לצריכה, אשר תנסה להניע את גלגלי הכלכלה החורקת (יש לזכור כי הצרכן האמריקאי מהווה כמעט 70% מהתמ"ג בארה"ב).

ב.       ביטול מיסי ההון על עסקים קטנים וסטארטאפים (לא מצאנו הגדרות) על מנת לעודד חדשנות ויצירת מקומות תעסוקה.

ניתן לראות בבירור, כי סוגיית המס באה להקל בראש ובראשונה על "מיין סטריט" כלומר האזרחים ה"רגילים" והעסקים הקטנים והבינוניים. אובאמה לא הסתיר זאת ואף אמר לא אחת כי "לא ייתכן שוול סטריט תשגשג בעוד מיין סטריט תסבול". עם זאת, ברור כי אובאמה אינו יכול להתעלם מ"האח הגדול" של מיין סטריט, וול סטריט. נכון שזה אח גדול מופרע, שעשה שטויות נוראיות ולא ממש התייחס לאחיו הקטן מיין סטריט אבל עדיין קשה מאוד לראות אפשרות לניתוח הפרדה. האח הגדול הוא השתקפות של האח הקטן.

100 ימי חסד?

כבר מליל המסחר אמש (5 בנובמבר 2008) ניתן היה לראות בבירור כי "ירח הדבש" של אובאמה עם וול סטריט תם. זה היה קצר, פרוע וקולע: הפסקת האש בירידות השערים, שנמשכה כשבועיים לפני יום הבוחר, ככל הנראה הופרה לאחר שהמשקיעים החזירו את הפוקוס לכלכלה והבינו, מה שהיו צריכים להבין מלכתחילה, שאובאמה אינו קוסם. הוא פרץ כבלי היסטוריה ישנים (שחשוב היה שיפרצו כבר), הגשים חלומות עתיקים והוכיח לכולם ש"Yes, We Can" אבל בסופו של יום, לאחר שה"פד" וממשל בוש פעלו בנחרצות ככל שיכלו (הגם שאולי באיחור של כמה חודשים), אין עוד הרבה דברים שהוא או ממשלו יכולים לעשות.

הדו"ח של סיסקו (CSCO), שפורסם אמש לאחר סגירת המסחר, הוכיח לכל האופטימיים שהמשבר עדיין כאן. ג'ון צ'יימברס וספינתו הגישו לוול סטריט תחזית קודרת, דבר שהוביל לצניחה של כמעט 6% במחיר המניה במסחר שלאחר הסגירה. מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה כי ברור שהכלכלה נחלשת וככל הנראה צועדת למיתון עולמי כזה או אחר. אולי כדאי לאובאמה ללמוד מההיסטוריה כיצד לטפל במשבר (לאחר שהבנו שלא ממש ניתן לנתק את 2 האחים).

משק כנפי היסטוריה

מהשוואה היסטורית קצרה לתקופת "השפל הגדול" של סוף שנות ה-20' ושנות ה-30' של המאה הקודמת ניתן למצוא כמה נקודות ממשק משותפות:

א.       2 המשברים החלו בזמנם של הדמוקרטיים (וודרו ווילסון בעבר הרחוק וביל קלינטון בעבר הקרוב) אך ברור כי גם לממשל וורן הרדינג הרפובליקני (תחילת כהונה 1921) וממשל לג'ורג' בוש הרפובליקני (קיצוץ הריבית ל-1% לאחר אסון התאומים) הייתה תרומה להעצמת המשבר.

ב.  הדמוקרטיים פרנקלין רוזוולט (1933) וברק אובאמה (2009) נכנסים לבית הלבן לאחר נשיאים רפובליקניים (הובר ובוש), שנתפסים ככישלון גמור מבחינה כלכלית.

פרנקלין רוזוולט הוא זה שהצליח בסופו של דבר, על ידי שורה של צעדים חסרי תקדים, להתניע מחדש את גלגלי הכרכרה הכלכלית הצולעת. האם יעשה זאת גם ברק אובאמה? נחכה לעתיד לבוא. אולי אפשר להשיא לאובאמה 2 עצות קטנות, וזאת כמובן עם כל הכבוד: תלמד מההיסטוריה והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על בשרו של הנשיא הרברט הובר:

אל תעלה מיסים – בלי קשר למסע הבחירות, למצע הפוליטי – כלכלי או לשאר ירקות, הפתרון של העלאת מיסים עלול להתברר כטעות קשה: מימון ההוצאות הפדראליות העצומות בגין נסיונות החילוץ אך בצד השני יש לזכור את הצרכן האמריקאי, שנאנק כבר תקופה דיי ארוכה תחת עול אשראים והלוואות. הוספת משקולת נוספת עלולה להכריעו סופית.

אל תטיל הגבלות על מכסות ייבוא ואל תעלה את ההיטלים על סחורות חוץ – מאוד מפתה לעשות זאת ו"להגן" על התוצרת האמריקאית. כך חשב הובר כממשלו חוקק את "חוק סמוט האולי" האווילי. היום, זה קריטי יותר מבעבר אפילו. הטלת הגבלות על הייבוא וייקורו עלול להחריף את המשבר ולהעצימו משום שהסחורות האמריקאיות המיוצאות תיחשבנה כנחותות מול הסחורות הזולות מהמזרח הרחוק ותת היבשת ההודית. יתרה מכך: הגבלות אלו עלולות לנדנד את הסחר הבינלאומי ולהאיץ ולהחמיר את המיתון העולמי, ככל שיתרחש. מתרחיש זה בוודאי שארה"ב לא תרוויח גם אם "תגן" על תוצרתה המקומית.