זאת תקופה כזאת. . .

הכל חולף, הכל - ככה הם אומרים.

יושבת מול דלת ביתי. . . פשוט תוהה. . . מרגישה שאני יודעת - בעיקר כלום.

חוסר וודאות - טוב כבר הבנו שזה לא בשבילי. . .

חייבים ? כן, חייבים.

זמן - מישהו מצא את הדרך להאיץ אותו ?

כנראה שלא. . . ואני עדיין יושבת מול דלת ביתי. . .

מחכה שיעבור, הוא לא - הוא לא עובר. הזמן לא עובר.

לפחות אני לא בוכה כמו ההיא בשיר. . .

הצמחים שלי ניזונים ממים אמיתיים, לא מים עצובים. . .

גם מים עצובים יכולים להיות אמיתיים,

אבל אני מעדיפה להמעיט במים עצובים,

גם לא מקללת. . .

לא מרגישה צורך.

רק רוצה לפתוח את הדלת. . .

לפתוח אותה לאתגרים, חוויות וריגושים חדשים.

רק רוצה לפתוח את הדלת. . .

אולי היא יכולה להיפתח לבד ? אולי.

זהו, החלטתי - אפתח אותה.

אעשה זאת. אעשה זאת בעצמי.

אצעד (עוד) צעד קדימה - ואאמין שהכל לטובה.

היום, אני (באמת) במקום טוב יותר.

הרבה יותר.

שיר שהזכיר לי הרבה. . .

שמחה שנזכרתי. . .