אף על פי כן, מובנים לי קשייהם של אנשים להתמודד עם תופעה כזו. של מי הכלב? היכן אדונו? מה הוא עושה לבדו ברחוב? את הטענות יש להפנות לאדונו של הכלב. כאשר האמור בכלב עיר, אין ספק שאיש אשר בוחר לשחרר את כלבו לבלות לבדו ברחוב, אינו מביא בחשבון את השיקולים הנכונים. שיקולים דוגמת חופש וצורך בפעילות בטלים ומבוטלים. ראשית, על אף יכולתו להשפיע על הרחוב, הכלב אינו אחראי למעשיו ולא ניתן להאשימו במאומה. הוא עלול לחרבן בחדרי מדרגות, לפזר שקיות זבל, לחדור למקומות פרטיים, להתנפל על כלבים ולנשכם, על חתולים ולעיתים, גם על בני אדם. שנית, חוסר יכולתו של הכלב לשאת אחריות נוגעת גם לאחריותו על שלומו ועל בריאותו. הוא עלול להיגנב, ללקלק חומר רעיל ובעיקר, עלול להידרס. הוא זקוק להרבה מזל כדי לשרוד בסביבה עירונית והסיכויים פועלים נגדו ככל שעובר הזמן. http://cafe.themarker.com/view.php?t=598009 הפוסט הזה יוקדש לסוג שלישי של סכנה- סכנת התרופפות החברות או אובדנה. אם אתה מגדל כלב זכר ומאפשר לו לבלות לבדו ברחוב, מהר מאוד תישאר בלי כלב, כך גם אם הוא מכוער ואף אחד לא יגנוב אותו, גם אם לא יתקל בחומרים רעילים ולא יבחנם על לשונו, וגם אם יתמזל מזלו ושום רכב לא ימעך אותו למוות. סתם כך יתעופף לך כאילו הוא פרפר. . כלבים נפלטים לאוויר העולם כשהם נושאים בבטנם כישרונות מסוימים, כישרונות כלביים כמובן. היום אספר על כישרון כלבי ספציפי- אולי הכישרון החשוב ביותר כאשר האמור בכלב בית ובכלב משפחה. הכוונה לשאיפה להשתייכות, שאיפה לחבורה.יש להניח שכלבים נולדים כשהם מאופיינים בצורך בחברים. ממש כשם שהם נולדים כשבתוכם פנימה שאיפה למזון- זללנות, כך הם נולדים כשבתוכם גם שאיפה לחברה- חברותיות. שאיפה זו מתחייבת בכלבים. "להקת כלבים" אינה אפשרית בלעדיה שהרי חבריה יתפזרו כאבקנים ברוח. עם זאת, כיון שנושא דיוננו הוא כלבי בית ולא כלבי בר, ככל שאר התכונות והכישרונות הכלביים בכלבים אותם אנחנו מכירים, גם כישרון זה שונה במידתו מכלב לכלב, כלומר, בעוד שיתכנו כלבים שנוכחותם הקבועה של חבריהם סביבם היא תכלית חייהם, ימצאו אחרים ששאיפה זו אינה כה קריטית עבורם. אחד כך ואחד אחרת. מנגד, ככל הנראה, אין בעולם כלב אשר חסר לחלוטין שאיפה זו. שמידתה אפס. אומנם אין זה דיון בכלבי בר, ואין המדובר כלל בשאיפה לקרבה בין כלבים לכלבים אלא בשאיפה לקרבה לבני אדם, אולם למעשה, האמור באותה תכונה אשר לכל היותר עשתה הסבה קטנה. גם הכלב שאתה מגדל, יכולתו להיות נאמן היא בראש וראשונה יכולת שאיתה הוא נולד. האמור ביכולתו לאהוב אותך ולמעשה ביכולתו לאהוב בכלל! עליך להכיר בתכונה כלבית זו. קרא לה אהבה, קרא לה נאמנות, קרא לה "רצון להיות קרוב אליך", בחר לך שם מאלה והכר בכך שזוהי תכונה אשר ככל התכונות, ניתנת לכימות והשוואה. יתרה מכך, עליך להכיר בכך שיש בכלבך צד מסוים שעליו עליך להשגיח היטב, להיזהר ולהישמר פן יפגע. לשם המשך הדיון אספר עתה על "משפחת אבן" ועל כלבם הנהדר "דובי". אספר כיצד רמסו האבנים וברגל גסה דרסו, החריבו והשמידו את אהבתו של דובי, עד שנעלמה לחלוטין. כגור היה דובי כלב נהדר. בגיל עשרה שבועות היה נקי בביתו, אף לא טעות נוספת אחת. לא הרס כמעט מאומה, לא הציק, לא נדנד ומיד הפסיק כל התנהגות למשמע המילה "לא". הוא לא נזקק לשום אילוף. שכנים זוכרים אותו מקפץ סביב אבן בגן הציבורי, מתחנן לפניו שישליך לו מקל. כך גם כשהופיעו כלבים וגם חתולים. דובי- כלום לא עניין אותו. רק אבן והמקל שלו. במשפחה ידעו שדובי כלב נהדר. שם תלו הכל בטיפול המסור לו זכה דובי בעת שהיה חולה. "מי שאוהב כלבים, כלבים משיבים לו אהבה", שבה גב' אבן ופזמה. כשהיה דובי בן שנה, פנה האדון אבן לאשתו ולפתע פתאום, בלשון זו הציע הצעה: "אשתי, אין לי חשק לטייל עם דובי הערב. פתחי את הדלת...שיצא קצת לבד. אנחנו הרי, קומה ראשונה. הוא לא יעז להתרחק. בואי ננסה". גב' אבן לא ענתה. לאחר לבטים רבים החליטה לצאת לטייל עם הכלב בעצמה. למחרת, עת עלתה שוב הטענה בדבר חוסר החשק של האדון, הסכימה הגברת להביא בחשבון שהם באמת בקומה ראשונה. רק קצת וזהו... עוד היסוס אחרון וגב' אבן פתחה את הדלת. דובי עמד והביט באבנים כשואל: יש טיול? האדון דחק בדובי לצאת לבדו אך דובי רק עמד והביט. משלא נענו הצעותיו, נקט אבן יוזמה. הוא אחז את דובי בקולרו, גררו לחדר המדרגות, שב לפנים הבית ובזריזות, סגר את הדלת אחריו. דקה שלמה חיכו האדון ואשתו בשקט מאחורי הדלת. אחרי דקה כשפתחו אותה, ניצב דובי ועדיין הביט באבנים באותם עיניים.שוב סגרו את הדלת והפעם, שכחו מהכלב לשעה ארוכה. שכחו מהכלב, שכחו מהרחוב, מהכביש, מהעיר, מהשכנים. זכרו רק את הקומה הראשונה. מאוחר יותר, כשפתח אבן את הדלת, תחילה לא ראה את דובי. הוא שרק את שריקתו המוכרת ותוך שניות בלבד הופיע הכלב בריצה. "ראית?" הוכיח האיש את אשתו, "לא העז להתרחק". למחרת, שוב נתקף אבן בעצלנות, שוב הותיר את דובי לבדו בחדר המדרגות ושוב סגר את הדלת אחריו. לאחר שעה, כשהשמיע את שריקתו, התמוגג שוב מנחת מפקחותו של הכלב, שוב הופיע מיד. במהירות הפך הנוהל החדש לנוהל קבוע. עוד באותו שבוע החל דובי "מבקש" מהאבנים שיפתחו את הדלת ויאפשרו לו לצאת לשחק, אולם כבר אז החלו חריקות. הכלב החל מתעכב. אבן היה שורק ודובי היה מופיע בזמנו החופשי. אבן ידע שדובי בסביבה, בקצה הרחוב, לכל היותר בקצה האחר. שבוע מאוחר יותר התקבלה תלונה ראשונה. בערב הופיע שכן וטען שדובי מפחיד ילדות. האבנים הרגיעוהו ויחדיו יצאו לחפש את הכלב. הם צעקו, הם שרקו, הם קראו בשמו. הפרחח נעלם והופיע רק למחרת בבוקר, עייף אך מרוצה. לעת ערב נראה דובי מאושש. הוא ניצב ליד הדלת היציאה ויבב כהרגלו. מבטיה של הגברת אילצו את בעלה לנעול את נעליו, ולהתכונן למה שהאמין שממנו כבר נפטר- טיול. אולם... לא זה היה גורלו. אבן רק פתח את הדלת, כפי שהיה עושה תמיד בעת שטייל עם כלבו, ולפתע, התחמק דובי בין רגליו והופ... נעלם אל תוך החשיכה. אבן ואשתו פרצו אחריו בריצה, אך שוב, לא הועילו שריקותיהם. הגברת ניסתה קריאות אהבה, היא שרה ברוסית ופיזרה שבילי נקניקיות בכל השכונה... כלום לא הועיל. שוב נאלצו להמתין לבוקר. דובי שב לביתו לאחר שעות רבות, מצחין ומטונף, צולע וזב דם. באותו לילה השביעה אבן את בעלה לא לשחרר עוד את הכלב לבדו. אבן נאלץ להבטיח. כך חלפו יומיים נוספים. דובי יבב, בכה, חצב במבטיו, אך האבנים הקשו לבם. טיולים עם חגורה ולא יותר. לאחר יומיים הגיע תורה של הגברת להישבר. היה לה יום קשה. בצהריים, רק היא ודובי היו בבית. יבבותיו של הכלב הפרו את שלוותה, התחנונים הוציאו אותה מדעתה, הצפצופים עשו לה חורים באוזניים... אבן התמוטטה ופתחה את הדלת. שוב יצא הכלב לנדוד, יום שלם בילה לבדו. אומרים שראו אותו במרכז, בשכונה מרוחקת, פעם פה, פעם שם.מהיום ההוא ואילך, עמדו האבנים בהבטחתם. לא הועיל לדובי בכיו ולא צפצופיו. האבנים הפכו ברזל. שבועיים רצופים טייל אבן עם כלבו כשהוא אינו מתירו ולו לרגע מחגורתו. ואז, כשנדמה היה שדובי נגמל כבר מבכיינותו האינסופית, בדיוק אז אירע המקרה. אבן טייל עם דובי בשעת לילה. כאשר הגיעו לגן הציבורי ביקש האיש לשחרר לרגע את דובי מחגורה, כפי שנהג בעבר בעת שהיו פה בגן. אולי לזרוק לו מקל. אבן אומר שברגע בו שחרר את הכלב מחגורתו לא חלפו חמש שניות ודובי נעלם. הפעם נעלם באמת. מאז, איש לא ראה אותו יותר! לאבן נדמה שראה דמות כלב שדובי רץ אחריה, אולי כלבה. השכן טוען שמישהו ודאי גנב אותו, שכן אחר מספר על כלב דומה בעיר רחוקה... ודאי מצא לו אהבה אחרת. הוא הרי, חייב להדבק למישהו! איש אינו יכול לומר בביטחון מה אירע לו. איפה הוא? הגברת אבן מוחה דמעה. "דובי עוד ישוב" היא אומרת. . בפני מגדלי זכרים ניצבת סכנה אשר אינה ניצבת בפני מגדלי נקבות. החשק לשוטט מקנן עמוק בתוכם. חשק זה עלול לרסק את יחסי הקרבה והנאמנות המצופים מכלב, כך גם אם האמור בכלב נאמן מטבעו. |