לשם הלכתי היום – הרחק מעבר לגבולות המקום שבו אני מרגיש בנוח. זה כל כך קרוב, וזה כל כך רחוק מהמציאות שבה אני חי. הלכתי לשם לכבוד תחילתו של פרוייקט מיוחד (אולי בעתיד אכתוב עליו יותר) ולפגוש מתאמנים שלעולם לא היו מגיעים אלי לאימון במסלול הרגיל של הדברים. אנשים שנעים במסלולי חיים המרוחקים שנות אור מזה שלי, בלי שום נקודות השקה נראות לעין. פעם, לא הייתי עושה את זה. כשהייתי צעיר ונחרץ, הייתי אומר שזו אשמתם, המקום שבו הם נמצאים. אילו רק היו רוצים באמת ומתאמצים להיות מוצלחים (כמוני כמובן) היו מצליחים. בזמן אחר, קצת יותר בוגר וקצת פחות טיפש, הייתי מאחל להם בהצלחה, באמת, אבל אני לא מתאים לתפקיד. חפשו מישהו שטוב בזה, וחוץ מזה אני עסוק מדי. הפעם אמרתי "אני". תשכחו מהאחרים. אני. בזכות ההקשבה אני יודע היום להבחין במי שהם מתחת לציפוי השרוט, מתחת לכתמים בצבע. בזכות האימון אני יודע היום לראות מתחת לחששות, מתחת לאכזבות, מתחת לרף הציפיות הנמוך שלמדו להציב לעצמם, ולהעריך את הכוחות והיכולות שאיפשרו להם לשרוד את כל מה שעברו, ולמשוך את עצמם בכוח הרצון מתוך מערות החיים החשוכות אל סף הנורמטיביות. בזכות מתנת האימון אני מקווה שאוכל לעזור להם בצעד הבא, לצאת ולכבוש להם מקום ראוי שיהיה שלהם. כמאמן, לעתים קרובות אני צריך להאיץ במתאמן לצאת מתוך מלכודת הנוחות, להתאמץ קצת, לצאת למסע. אחרי הכל, כשיוצאים, מגיעים למקומות. היום הגיע תורי לצאת לדרך שאני לא מרגיש ממש שבחרתי בה, אלא שבחרה אותי, לצאת למקום אותו הכתיב הצורך של אנשים שהדרכים הרגילות לא הובילו אותם לאן שעליהם ללכת. אלו לא החברים הרגילים שהייתי בוחר לי לדרך. לגמרי לא. קל יותר עם החזקים, שלא צריך לדאוג להם. פחות אחריות... לא שאני רגיל להיכשל, אבל הפעם המחיר גבוה במיוחד – אני לא חושב שאוכל לשאת להיות עוד אכזבה אחת על גבי מה שהאנשים האלו כבר נושאים. לדרך חברים. לו תהיה מוארת לכל אורכה. בתחנה הבאה אולי נשלח גלויה לספר איך זה. |