לפני שנים רבות ביפן, התקיימה מסורת בקרב הנזירים הבודהיסטים לנדוד ממנזר למנזר כדי לרכוש מחוכמתם של המאסטרים. לפי המנהג, המאסטר היה מכבד את אורחו בתה ומשוחח איתו. פעם היה נזיר צעיר שהיה תלמיד מבריק במיוחד. למעשה הוא היה כל כך מחונן, עד שסיגל לעצמו מנהג להביך את המאסטרים הזוטרים בכישרונו ובחוכמתו הרבה. יום אחד הגיע הנזיר הצעיר למנזר מפורסם. המאסטר של אותו מנזר היה ישיש חכם ביותר. הנזיר הצעיר התחנן שמאסטר הזקן יקבל את פניו בתקווה שיוכל להפוך לחניכו, להתגורר לצדו וללמוד ממנו.הצעיר, ששמו הלך לפניו, הובל מיד אל חדרו של המאסטר הזקן. התרחשות כזאת הייתה חריגה ביותר והנזיר הצעיר חש שזו מחמאה גדולה מאד. המאסטר נכנס והשניים קדו זה לזה. הם התיישבו על מחצלת כשביניהם שולחן נמוך, לדבר. הצעיר סיפר למאסטר הזקן על מסעותיו, על הלקחים שלמד, על הנזירים שהצליח לגבור עליהם ועל חיפושו אחר האמת. היה זה סיפור רב רושם. המאסטר הקשיב קשב רב ושיבח את הנזיר פעמים רבות על תבונתו ופקחותו. הובאו שני ספלים והמאסטר הזקן החל למזוג לשניהם מן התה. הצעיר פנה אל המאסטר ואמר כך: "אני משתוקק להישאר כאן וללמוד ממך, כי אני חש שבניגוד לאחרים, אוכל ללמוד ממך הרבה". אך לפתע השמיע הנזיר הצעיר קריאה של כאב והפתעה. הוא זינק ממקומו וניער את גלימתו בבהלה. התה הלוהט נשפך אל חיקו. אולם, המאסטר המשיך לשבת בשלווה ולמזוג את התה שכבר מילא את ספלו של התלמיד וגלש ממנו אל השולחן, ומשם אל המחצלת, למקום שבו ישב הצעיר. "מה אתה עושה?!" צעק הנזיר הצעיר. "נכוותי, הפסק למזוג! הספל עולה על גדותיו". "לך מעלי איש צעיר" השיב לו המאסטר. "לא אוכל ללמד אותך דבר. הספל שלך מלא מדי וגדוש בכל מה שלמדת ובכל מה שאתה חושב שאינך יודע. חזור אלי כשספלך יהיה ריק ותהיה מוכן ללמוד ולקבל את מה שיש לי להציע". [קרדיט לג'ון מילטון פוג, הוצאת מעוף]. המפתח להצלחה הוא אך ורק במה שאיני יודע שאיני יודע מבינים? לא? זה בדיוק הסוד... |