וואוו, הרבה זמן לא כתבתי. זה כמובן בגלל שחזרתי לשירות שלי ואין לי מחשב בדירה, כך שהגישה היחידה שלי לאינטרנט היא בעבודת בוקר בבי"ס ושם בדרך כלל אין לי את השקט לכתוב. כך, שעם חזרתי לעבודה אני גם נאלצת לכתוב פחות ממה שאני רגילה בדר"כ גם בכתיבה היותר "יצירתית" שלי. אני אומנם כותבת לפעמים ביומן שלי אבל מאוד קשה לי לכתוב ביד (כנראה איזו בעיה בהחזקת העט) ולכן אני הרבה פחות מתפתה לעשות זאת.

הרבה דברים קרו מאז כתבתי כאן לאחרונה, חברה אחת שלי התחתנה ואחרת (במקרה חברה טובה מאוד) הודיעה על אירוסיה. וגם בקנה מידה כללי, אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית (לצחוק או לבכות? רק העתיד יגיד לנו...) והוכרז רשמית על בחירות בישראל בתאריך 10 בפברואר, ממש אוטוטו.

אבל בואו נשים את כל העניינים החשובים האלה בצד, כי לא עליהם התכוונתי בכלל לדבר. למעשה, רציתי לדבר על ספר שאני קוראת ממש בימים אלה.

אני קוראת כרגע את הספר טריינספוטינג של אירווין וולש. ראיתי את הסרט לפני משהו כמו שנה+ נניח, ודי אהבתי, אפשר להגיד. מה שאהבתי בסרט היא ההתייחסות אל התנהגות הגיבורים המכורים לסמים, נוהגים באלימות יתרה ומשתכרים לבלי משים, לא בצורה ביקורתית, אלא בצורה של הזדהות. ההתנהגות שלהם לא מוצגת כמשהו שיטתי, אלא כאל "ריגוש", הם לא באמת חושבים שהחיים האלה הם הדבר האמיתי. הם יודעים שיש משהו מעבר ונעים בין שיגרה לריגושים האלה של סמים, אלכוהול ואלימות. והסרט מציג אותם לדעתי דוקא באור חיובי קצת אוהב אם אפשר להגיד.

אז החודש רכשתי גם את הספר. לא בניתי עליו הרבה, כי נאמר לי שזה מאותם הספרים שהסרט עשה אותם לפולחן ולא להפך (ראה ערך מועדון קרב). התחלתי לקרוא אותו בתחילת השבוע ואני לקראת סיום. הקריאה שלו ממלאת אותי בתחושות מעורבות. כמות הגועל נפש, ניבולי הפה והגסויות הנמצאות בספר, נהיים בלתי נסבלים זמן קצר לאחר התחלת קריאתו, אם לא בעמוד הראשון. אולי אני קוראת מעודנת מדי, אומנם שרדתי ספרים גרועים בחיי, אבל זה כבר היה לא ייאמן. מתישהו אפילו שקלתי להפסיק באמצע אלמלא הייתי רואה בספר משהו מעבר.

הסגנון בו הסופר מגולל לא סיפור של אדם אחד, אלא של חברה, קהילה, או איך שלא נקרא לזה- הוא מדהים! הוא לא יצר חיים יחידים, אלא עולם. וזה באמת מרתק לקרוא את זה בצורה הזאת, גם אם לפעמים קצת קשה לעקוב. לעומת זאת, עם כל הצורה היפה שבה הדברים מוצגים, הספר עודנו ויהיה מיועד בלבד (לדעתי) לקהל מדינות בריטניה. אני מעדיפה להאמין שאזרחי ישראל לא רואים את עצמם כחלק מכל החרא שכתובה בספר, לא מרגישים שהחיים שלהם נראים ככה. תרבות של אלכוהול והשתכרות חסרת גבולות, סמים עד מעל לפופיק, אלימות בלתי מובנת ממש החל בקטטות פאבים וכלה ביציאה ממשחקי כדורגל (אוקי אולי כאלה יש בארץ). אני לא מאמינה שהחברה שלנו נראת ככה.

אתמול בערב ישבתי בסלון בדירה ודיברתי עם שתי חברות. רק לפני כמה שבועות שמעתי על מישהו שמתחתן בקרוב. הוא ואישתו לעתיד, שניהם ילידי הארץ, מתכוונים לבנות את ביתם הרחק בתפוח הגדול, בארצות הברית של אמריקה. במקרה אחת מין החברות שדיברתי איתה מכירה אותו גם, ושתינו ספרנו עליו לשלישית. אני אמרתי שמאז ששמעתי על כוונתו לבנות בית בארץ ניכר חשבתי על כל העניין רבות.

בעקבות כך, התחזקה דעתי-אין לנו מקום אחר לחיות בו, אין לנו מה לחפש במקום אחר.

אין שום ארץ שבעולם שהייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו בה. אני מעדיפה את כל הבעיות בישראל על פני כל הבעיות בעולם. אני מעדיפה פיגועים, דקירות במועדונים, תאונות דרכים ושחיטות פוליטית כאן בארץ על פני כל תחלואים אחרים במדינה אחרת. בעיות באות והולכות אבל אני עדיין מאמינה שישראל היא אחת מן הארצות השפויות ביותר בעולם. אין כאן כמעט רצח על מנת לרצוח ואני מדברת על רוצחים סדרתיים ומרסיסים ברחובות, האלימות גואה אבל לא משתווה לארצות אחרות. אני יודעת שאוכל לישון בשקט גם אם ילדי יסתובבו מחוץ לבית בלילה. לא בגלל שאני לא דאגנית, אלא בגלל שאני יודעת שהסיכויים שיקרה להם משהו הם אפסיים.

יש כאן אנשים טובים, ברובם, באמת. בחופש האחרון נסעתי עם המשפחה לצפון ועצרנו לארוחת בוקר בראש פינה. אמא שלי הזדקקה לשירותים אך לא נראו כאלה בקרבת מקום. אישה שעברה לידנו, נשאלה על ידי אבי אם אמי תוכל לעלות אליה הביתה להתפנות. היא הסכימה בשמחה ואמא שלי אפילו סיפרה שכשעלתה אליה הביתה היא הציעה לה לשתות או לאכול משהו. אני אומרת לכם, אין אין אין דבר כזה. רק כאן בארץ. ארץ של הרבה בעיות, אבל אני אוכל להתמודד כאן עם כל דבר כל עוד יש עוד אנשים כאלה טובים סביבי- ואני יודעת שיש! 

בברכת ארץ ישראל מאז ולתמיד,

נעמה