פעמיים קיבלתי הצעות נישואין.
בפעם הראשונה הייתי בת 22. זה היה החבר הראשון שלי. היינו ביחד 80 שנה בערך (ארבע וחצי אבל מי סופר). הכרנו אחד את השני כל כך טוב שידעתי מתי לתת לו את הטישו עוד לפני שהספיק להתעטש. עשינו טקס אירוסין כדת וכדין.
האורחים הביאו מחבתות חשמליות ומצעי סאטן, והאמהות שברו צלחת. כל רווק ורווקה שנכחו במקום קיבלו פיסת צלחת שבורה למזל. בדיעבד התברר שכל הרווקים והרווקות שנכחו באירוע אכן התחתנו. חוץ מהחתן והכלה. מזל טוב להם או מזל רע לנו? אולי להיפך.
זאת הייתה הצעת בוסר, ואירוסי בוסר. שנינו פזלנו החוצה, רצינו לטעום את החיים, לנסות, לגלות ולחוות. לא הייתה בגידה אמיתית, אבל המחשבה על העולם הגדול שאנחנו מוותרים עליו כל כך בקלות הרסה את הטעם.
את הטבעת שלחתי לו בחזרה בדואר רשום, והוא החזיר לי את הבגדים והספרים שלי בארגזים חומים. הדיסק עם השיר שלנו נשאר אצלו. גם הכלבה. הדמעות נשארו אצלי.
כעבור שנתיים פגשתי את אהבת חיי השניה. הוא הציע נישואים בקיסריה, על רקע הכלות שהצטלמו ליד העתיקות. אני התחמקתי. התפתלתי וסירבתי עוד לפני שהספיק לכרוע על ברכיו להוציא את הטבעת. שוב זה בא מוקדם מדי. הוא לא היה מוכן לחכות שאני אתבגר. הוא היה גבר ואני עוד ילדה. היום הוא נשוי, אני מקווה שבאושר, לא לי.
את השני איבדתי, הראשון הגיע מוקדם מדי, השלישי מתמהמה. החופש, הלימודים והחלום התל אביבי שלי. את כולם הגשמתי. עכשיו אני מחכה על רציף ריק שאולי לא תעבור בו לעולם שום רכבת נוספת.
ואולי גם כאשר תגיע הרכבת הבאה אני אעדיף לא לעלות.
|