לדעת את האמת. האם האמת שאתה יודע היא אמיתית ?

מאמר זה עוסק בנושאים של אמת / וודאות / ידיעה / לוגיקה / רגשות / שכל / תודעה / "יש" / "אין" / אין סוף / נשמה / אלוהים ועוד. המאמר נותן נקודות התבוננות על הצורה שבה האדם יודע / מאמין / מרגיש – אמיתות שונות, דהיינו דברים שונים שנדמים לאדם כאמת.

מאמר זה הוא די מופשט – מי שמסתבך שפשוט יעבור הלאה. תודה. והבהרה: המאמר כאן אינו עוסק באיך נכון לחשוב או במה ההשלכות של כל צורת חשיבה, אלא רק נותן את כיוון המחשבה בלבד. מהי האמת / ומה הן ההשלכות, אלו נושאים אחרים. תודה.

כל אדם יודע דברים שונים. חלק מפיסות המידע האלו נדמות לאדם כ"אמיתיות". וכמובן שיש רמות שונות של אמת. ז"א ישנן ידיעות שונות שהאדם מניח שהן אמת, על פי הסתברויות שונות, וישנן אמיתות שאותן האדם יודע באמצעות החושים, כגון כאשר האדם רואה משהו בעיניו שזו ידיעה חושית. וישנן אמיתות חזקות יותר שהן אמיתות שכליות. דהיינו שהשכל יודע שבהכרח שזו האמת.

אמת חושית מול אמת שכלית: כל עניין האשליות האופטיות / חושיות למיניהן (כגון מופעי קסמים / אשליות וכיו"ב), הם בעצם מצבים שבהם האדם חווה משהו דרך החושים, אך השכל שלו יודע שזו אינה האמת. מסקנה: אמת שכלית חזקה מאמת חושית. וכמובן החושים + השכל = אמת חזקה עוד יותר.

כפי שכבר התבאר בהרחבה (ראה: גבולות השכל), השכל של האדם מוגבל. לדוגמא: השכל של האדם אינו מסוגל לחשוב על 2 מחשבות בו זמנית. השכל גם אינו מסוגל לחשוב אפילו לא על מחשבה אחת, שהיא מורכבת מדבר והיפוכו שנמנע מצד עצמו (כגון: חפץ שהוא ישנו / איננו בו זמנית). השכל גם אינו מסוגל לתפוס את מהות האין סוף (כגון: לדמיין את המקום הרחוק ביותר / או את "כל" המקום כולו) וכולי.

נקדים ונאמר כי ברמה המעשית האדם חי לפי האלטרנטיבות שלו. דהיינו אם אינך יודע מהי האמת, עליך לפעול / לחיות וכולי לפי האמת היחסית שנראית לך באותו הרגע לנכונה והאמיתית ביותר. ז"א זה שאינך יודע מהי האמת האבסולוטית, זה לא אומר שעליך לחיות במשהו שאתה יודע שהוא אינו האמת לגמרי. תמיד האמת היחסית עדיפה מאשר השקר, גם אם אינך בטוח, או אפילו אם אתה יודע כי זו האמת לאמיתה. עדיין אמת יחסית טובה יותר מאשר שאר האלטרנטיבות.

ועכשיו נחדד. לכאורה ניתן לומר כי אמת אבסולוטית היא משהו שאתה יודע אותו שכלית + חושית. דהיינו גם חווה אותו דרך החושים, כגון רואה / שומע אותו וכולי, וגם מבין אותו שכלית, דהיינו שהשכל שלך אינו שולל את החוויה החושית ואפילו מחזק אותה עם כל מיני טיעונים לוגיים וכולי. אתה גם חווה את מה שאתה יודע, וגם מבין אותו בשכל וגם מסוגל להבין בשכל מדוע זו בהכרח אינה אשליה, אלא מציאות אמיתית.

אך "באמת" לוגית ניתן להבין, כי כל מה שנקרא אצל האדם "אמת", זו לא בהכרח האמת. ולמה ? כי מחמת שהשכל מוגבל, ממילא יכול להיות שהמידע שאותו יודע האדם בשכלו (בשכלו = בשכלו + חושים), יכול להיות שהוא מוטעה. ז"א יכול להיות שהשכל שלך לא מפרש את המציאות בצורה נכונה. מחמת המוגבלות של השכל עצמו. זה לא אומר שיש לך כרגע אלטרנטיבה טובה יותר לחיות לפיה, אך עליך להיות ערני לכך שזו אינה אמת אבסולוטית.

ונדגיש. כי כאשר אנחנו אומרים שהידיעה יכולה להיות שגויה בגלל מוגבלות השכל, כאן כמובן ישנן 2 אפשרויות. אפשרות אחת היא כאשר האדם אינו משתמש בשכלו. דהיינו שהאדם עושה חישוב לוגי שאינו נכון, שגורם לאדם לטעות באמיתות הידיעה. דהיינו אמת שרק נדמית כאמת, מחמת חוסר שימוש בשכל (כגון אשליה אופטית).

אך הדגש כאן הוא, כי גם כאשר 100% לוגית הידיעה נכונה, ושהשכל אומר שבהכרח שהדבר הוא X, עדיין השכל עצמו מבין, כי גם זה שהוא בטוח במשהו, למרות שאכן הלוגיקה "טהורה", אף על פי כן יתכן והמידע שגוי, מאחר שהשכל עצמו מוגבל כנ"ל. ולא שיש כרגע אלטרנטיבה אחרת. אך רצוי לדעת מהי ה"אמת", דהיינו שהאמת שנדמית לאדם כאמת אבסולוטית, היא לא בהכרח כזו. מחמת מוגבלות השכל כנ"ל.

אם נתבונן נראה דבר נוסף. כל אמת שהאדם יודע אותה, כל אמת כזו נשענת על אמת אחרת ועל הנחה אחרת. אתה יודע שX הוא אמיתי, מחמת שאתה מניח הנחות שונות אחרות, שעליהן מבוססת האמת הזו. וכאשר אנחנו אומרים על "הנחות" יסוד שונות, הכוונה היא כי בסופו של דבר, כל פיסת מידע שהאדם יודע אותה היא "הנחה", מאחר שמחמת שהשכל מוגבל כנ"ל, ממילא הוא עצמו מבין כי הוא רק "מניח" ש X, מחמת חוסר אלטרנטיבה אחרת כנ"ל.

מסקנה: מה שנקרא אצל האדם אמת, נקרא כך רק בצורה מושאלת. ז"א האדם אינו מכיר אמת אחרת, ומשום כך הוא קורא למידע שלו "אמיתי", אך באמת המילה אמת היא רק על דרך ההשאלה.

אז מהי בעצם אמת אמיתית על אמת (וכמובן כפי שניתן להבין במסגרת הלוגיקה שלנו) ?

תשובה: אמת אמיתית היא משהו שהוא *אינו* מבוסס על שום דבר אחר, אלא הוא נכון מצד עצמו. דהיינו שאין שום אפשרות אחרת שהוא לא יהיה אמיתי. שוב פעם. כל מה שהאדם יודע, אלו אמיתות שמבוססות על הנחות כלשהן. אמת אמיתית, היא כזו שאינה צריכה הוכחה, מאחר שהיא אמיתית ללא שום הוכחה. היא כזו ללא צורך להוכיח שהיא כזו. וגם אין אפשרות אחרת שהיא לא תהיה כזו.

זו כמובן ראויה להיקרא "אמת" אמיתית באמת. דהיינו מידע כלשהו / ידע כלשהו / אמת כלשהי, שהיא נכונה מצד עצמה ושאין שום דרך שהיא לא תהיה נכונה. כל שאר האמיתות, הן נקראות "אמת" רק על דרך ההשאלה. כי מאחר שהן מבוססות על מידע כלשהו, ממילא יתכן ואינן אמיתיות לחלוטין. כי יתכן והנחות היסוד עצמן שגויות, ולו רק בגלל מגבלות השכל כנ"ל.

אך האם קיימת אמת כזו שנכונה מצד עצמה ? האם האדם יודע משהו מסוים שהוא נכון מצד עצמו ושאינו מבוסס על מידע אחר ? תשובה: כן ! כדלהלן.

כפי שהוזכר לעיל, יש אמת שמבוססת על אמונה כלשהי, דהיינו אתה מאמין למישהו ש X אמיתי. ישנה אמת שמבוססת על חושים, אתה רואה X, אך אינך יודע באמצעות השכל האם זו אכן האמת (כגון קסם / אשליה). וישנה אמת שמבוססת על השכל, דהיינו שהשכל והלוגיקה הטהורה אומרת שבהכרח X הוא אכן כך. אך יש גם את הרגש הפנימי (ולא חושים). אמת שאתה מרגיש שזו האמת, בלי / עם קשר לאמונות / חושים / שכל וכולי.

לדוגמא: ידיעת ה"אני", דהיינו המודעות העצמית של האדם לעצמו. האדם יודע שהוא קיים באמת. איך הוא יודע את זה ? באמצעות הרגש + שכל, אך לא באמצעות החושים / אמונות. ז"א אינך מאמין למישהו שסיפר לך שאתה קיים, מעולם גם לא ראית את עצמך ("אני" = הנשמה) באמצעות החושים, אך אתה יודע שאתה קיים באמצעות הרגש + שכל. אתה מרגיש את עצמך, והשכל שלך מבין שאתה קיים.

אשליה היא מצב שבו השכל שולל את ידיעת החושים. דהיינו השכל מבין שהאינפורמציה שנקלטת דרך החושים אינה אמיתית. דהיינו שכל > חושים = שכל צודק. לעומת זאת ידיעת האני, היא ידיעה רגשית, אך לא חושית (דרך 5 החושים). ידיעת האני היא ידיעה רגשית, שהשכל אינו שולל אותה. ז"א זה הגיוני לחלוטין שאתה קיים. ואין שום סיבה שכלית לומר שאתה עצמך אינו קיים. וממילא החושים אינם רואים את ה"אני", אבל השכל = רגש פנימי = ידיעת ה"אני" / מודעות עצמית = אמת.

נמצא אם כן, כי *עד כה* הבנו כי ידיעת עצמך היא ידיעה שראויה להיקרא "אמת", דהיינו שאתה "יודע" שאתה קיים בצורה וודאית מעל לכל ספק, באמצעות הרגש + השכל אינו שולל את המידע הזה כנ"ל.

ונתבונן לרגע על מהות ה"אני" של האדם עצמו. וכל זו תוך כדי זה שאנחנו נשארים בגבולות בשכל בלבד. ובהמשך נגיע למהות ה"אני" רק באמצעות ה"רגש" ללא רכיב ב"שכל" של האדם. כדלהלן.

מי שיתבונן יראה, כי אילו ל"יד" של האדם היתה תודעה עצמאית, יתכן והיא היתה חושבת שהיא ישות עצמאית שקיימת בפני עצמה. דהיינו יש לה רצונות משל עצמה, היא בוחרת בחירות באופן עצמאי, היא מפעילה את עצמה וכולי. אך זה נכון רק מנקודת המבט המצומצמת שלה.

כי מנקודת מבט חיצונית, היא חלק ממשהו גדול יותר, שהוא גוף האדם. וכל מה שהיא עושה, זה בסך הכל להביא לידי ביטוי את הפקודות שהמוח של האדם שולח לה. ז"א מהצד שלה היא בטוחה, שהיא זאת "היא עצמה" בלבד, אך מצד המציאות היא גם ישות עצמאית, אך היא גם חלק ממשהו גדול יותר דהיינו האדם עצמו.

נניח שלמוח של גוף האדם עצמו היתה תודעה. גם הוא היה חושב בטעות שהוא ישות נפרדת ושהוא זה שמנהל את כל הגוף כולו. אך באמת הוא עצמו חלק ממשהו גדול יותר שנקרא "אדם". אדם = גוף + נשמה. ומי שמחליט לגוף מה לעשות, זאת הנשמה. מי שמחליט איזו פקודה המוח ישלח ליד שתשלח אותה לעט שכותב את המכתב, זו הנשמה.

ונלך עוד צעד אחד אחורה לשורש, דהיינו אל התודעה עצמה. התודעה של האדם (= הנשמה = ה"אני" = רוח החיים), חושבת ובטוחה כי היא ישות עצמאית. דהיינו היא זו שמנהלת את המוח, שמנהל את הגוף וכולי. היא בוחרת בחירות עצמאיות, רוצה דברים באופן עצמאי וכולי. היא אך ורק היא אך לא משהו נוסף.

אך כפי שכבר התבאר במאמר מי אתה ? איך אתה קיים ?, ניתן להבין כי באמת ה"אני" של האדם / הנשמה שלו היא חלק מאלוהים. ז"א אתה גם אתה עצמך, כפי שידוע לך עד כה. אך אתה גם "חלק" מאלוהים בו זמנית ולא אתה עצמך. מנקודת המבט שלך אתה "אתה עצמך", אך מנקודת מבט מבחוץ, אתה "חלק" מאלוהים. כי התודעה של האדם עצמו, היא "חלק" מאלוהים (ראה במאמר הנ"ל).

אז עד כה הבנו: כי האמת הבטוחה ביותר שהאדם מכיר אותה, היא את הקיום שלו עצמו. דהיינו ידיעה באמצעות הרגש + שכל של האדם עצמו. והובהר גם כי מהות ה"אני" של האדם היא 2 דברים בו זמנית, תלוי מנקודת המבט. מנקודת המבט של ה"אני" עצמו, הוא זה "הוא עצמו" בלבד. אך מנקודת מבט *של עצמו* על נקודת המבט *על עצמו מבחוץ*, הוא זה "חלק" מאלוהים כנ"ל.

ונחדד, כי השכל עצמו מסוגל להבין שהמהות שלו עצמו תלויה בנקודת המבט כנ"ל. אך השכל עצמו לא ממש מסוגל להבין את המהות *האמיתית* של עצמו כפי שהיא כאשר מסתכלים עליו מבחוץ. השכל עצמו אינו מסוגל לתפוס את המהות ה"אמיתית" של עצמו באמת, מנקודת מבט חיצונית לתודעה השכלית עצמה.

רק אלוהים שהוא בעצם נקודת המבט מבחוץ, רק הוא זה שמבין *באמת לאמיתה* את מהות התודעה של האדם (את מהות ה"אני" / נשמה). וכמובן שהאדם עצמו אינו מסוגל להבין את מהותו של אלוהים עצמו, מחמת מוגבלויות השכל כנ"ל, וממילא האדם אינו יכול טכנית, לנסות להבין את מהותו של אלוהים, וממילא לא ניתן לשאול על אלוהים שום שאלה שקשורה למהות של אלוהים עצמו.

אז הבנו בעצם, כי גם ה"אני" של האדם הוא *לא* מה שנדמה לו, אך שהשכל אינו מסוגל לתפוס את המהות האמיתית של ה"אני" עצמו כנ"ל.

ונשאלת השאלה. האם קיימת דרך כלשהי בכל זאת, שה"אני" של האדם יתפוס את המהות האמיתית שלו עצמו ?! גם אם לא בצורה מוחלטת ומלאה, אך עדיין האם קיימת דרך שה"אני" יבין מעט את המהות שלו עצמו, אפילו בטיפה אחת מעבר למוגבלות השכל ?

תשובה: כן ! כדלהלן. כן, ז"א אכן קיימת דרך להבין / לדעת את אלוהים. כמובן לא בצורה מלאה. אך אלוהים עצמו נתן אפשרות שבה ה"אני" עצמו יבין "משהו", גם מעבר לגבולות של השכל עצמו. כדלהלן.

ונחדד את הדברים. אמרנו בעצם כי האדם הוא גם הוא עצמו וגם "חלק" מאלוהים בו זמנית. ז"א מנקודת המבט של ה"אני", הוא "הוא עצמו", אך זו אמת מוגבלת. מנקודת המבט החיצונית ל"אני", דהיינו נקודת המבט של מה המציאות האמיתית עצמה, האדם עצמו הוא משהו אחר ("חלק" מאלוהים), אך לא הוא עצמו.

השכל של האדם *אינו* מסוגל לדמיין את עצמו לא קיים. ה"אני" אינו מסוגל "לא לדעת" מעצמו. לוגית / טכנית השכל מוגבל לתפוס את חוסר הקיום של עצמו. וזה בסדר גמור.

ונחדד. הדוגמאות שהיו לעיל על היחס שבין היד לגוף ושבין הגוף לנשמה, הן אינן דומות ליחס שבין הנשמה לאלוהים. כי היחס בין הנשמה לבין אלוהים, הוא ביטול מוחלט. ז"א ביחס לאלוהים הנשמה איננה קיימת בכלל. ויש רק אלוהים בלבד. כי מאחר שאלוהים הוא זה שמהווה את כל מה שקיים, ממילא אין עוד מלבדו, גם לא ה"אני" (ראה במאמר: איך אתה קיים ?) שלך עצמך.

השכל אינו מסוגל להתחבר לצד של אלוהים שבו. כי מבחינת הצד הזה של האדם, הוא עצמו לא קיים. מהצד של המציאות החיצונית לשכל של האדם, ה"אני" של האדם הוא "חלק" מאלוהים, וממילא מבחינת נקודת המבט הזו מבחוץ, ה"אני" עצמו לא קיים. והשכל עצמו אינו מסוגל לתפוס את המציאות הזו, מאחר שמבחינת המציאות הזו, הוא עצמו לא קיים – וזה משהו שהשכל אינו מסוגל להבין. כנ"ל.

וזה משהו שהשכל אינו מסוגל לתפוס בשום דרך. השכל אינו מסוגל להבין כיצד הוא עצמו לא קיים *בכלל* ביחס לאלוהים. אך זו כמובן מגבלה של השכל שאינו מסוגל לתפוס דבר והיפוכו בו זמנית. דבר שהוא גם "יש" וגם "אין" בו זמנית. אך כפי שכבר התבאר למרות שהשכל עצמו אינו מסוגל להבין דבר והיפוכו, עדיין זה לא אומר שזו לא האמת.

ועכשיו נחזור לשאלה, של האם ה"אני" עצמו מסוגל "לדעת" ולהבין את המהות האמיתית של עצמו, דהיינו את המהות שלו עצמו מבחוץ, דהיינו את המהות של אלוהים. והתשובה היא שכן ! לא בצורה מלאה כמובן, כי האדם לעולם לא יהיה אלוהים עצמו (מהצד של האדם). אך אף על פי כן, גם מהצד של האדם ניתן לחוות את אלוהים כדלהלן.

ונתבונן בעניין הבא: נחדד לרגע אחד את מוגבלות השכל לדעת בבת אחת דבר והיפוכו. העניין הוא כי האדם אינו מסוגל לחשוב על 2 דברים בו זמנית. יחד עם זאת האדם מסוגל לדעת ידיעה אחת שכוללת 2 ידיעות שונות. לדוגמא, המילה שולחן מכילה בחובה המון ידיעות שכוללות את פרטי השולחן. לא ניתן לחשוב על 2 פרטים בבת אחת. אך ניתן לדעת ידיעה אחת שכוללת מספר ידיעות.

יחד עם זאת, לא ניתן לתפוס דבר והיפוכו (שנמנע מצד עצמו). ז"א ניתן בעצם לחשוב על כל דבר בעולם כולל כל מציאות באשר היא, חוץ מאשר לחשוב על משהו שהוא סותר את עצמו מצד עצמו. לדוגמא לא ניתן אפילו לא לדמיין X שהוא תכלית החום והקור בו זמנית. או נחדד יותר, לא ניתן לתפוס בשכל את מהות ה"אין" / "0" / "אין סוף". לא ניתן לתפוס בשכל משהו שהוא ישנו ואיננו בו זמנית. מאחר שזה נמנע מצד עצמו.

ולמרות זאת, השכל עצמו מבין, שזה שהוא אינו מסוגל לתפוס דבר והיפוכו בו זמנית, זה עדיין לא שולל את ההיתכנות של מציאות כזו. כי מוגבלות השכל, אינה מעידה על מוגבלות המציאות. ואין שום סיבה לוגית לומר שמה שהשכל אינו מסוגל לתפוס אינו קיים.

ולא רק שאין לשלול את הקיום של דבר והיפוכו בו זמנית, אלא שגם השכל עצמו מבין שאכן במציאות עצמה קיים דבר והיפוכו. כי אכן ישנם דברים בעולם שהם אכן דבר והיפוכו בו זמנית (כגון כל מה שקשור ל סופרפוזיציה קוונטית / בריאת העולם יש מאין / מהות התודעה ועוד). השכל אינו תופס את זה, אך עדיין גם השכל עצמו מסוגל להבין שזו רק מגבלה שכלית שלו אך לא של המציאות שהוא רק חלק ממנה. (ראה גם כאן).

אלוהים הוא מה שיש מעבר לגבול של השכל. ז"א מהותו של אלוהים היא ה"אין סוף" / דבר והיפוכו וכולי. והשכל של האדם מוגבל טכנית להבין את מהותו של אלוהים כנ"ל.

ונתבונן עוד בעניין הבא. כפי שכבר התבאר לאדם יש 2 כוחות. הכוח הראשון הוא השכל הכוח השני הוא הרגש. דהיינו כי בנוסף לשכל של האדם, יש לו גם את הרגש / דמיון שעליהן מושתתות כל האמונות / דמיונות באשר הן.

מי שיתבונן יראה, כי מי שמוגבל לתפוס דבר והיפוכו בו זמנית, הוא רק השכל, אך הדמיון "מסוגל" לדמיין מציאות הפוכה בו זמנית. הרגש / דמיון מסוגלים לחוות מציאות כזו בצורה *חלקית*.

אלא מה ? שכל זמן שהשכל של האדם תקין, הוא לא מאפשר לאדם להבין את מה שהדמיון מסוגל לדמיין. כי השכל אינו מסוגל בשום דרך להבין ולתפוס מציאות כזו, למרות שבתוך גבולות הדמיון / רגש כן ניתן לתפוס מציאות כזו.

ז"א הרגש / דמיון מסוגל לתפוס סוג של דבר והיפוכו בצורה *חלקית*. אך מאחר שלאדם יש גם צד שכל, הוא לא מסוגל להתחבר לרגש הזה בצורה מושלמת.

וכאן הגענו לעניין החשוב, של ידיעת מהות ה"אני" מבחוץ / "ידיעת" מהותו של אלוהים (*בכאילו*) / ידיעת ה"אמת".

למרות מוגבלות השכל לתפוס את המהות שלו עצמו / להסתכל על עצמו מבחוץ / להבין את מהותו של אלוהים אפילו לא במעט, אף על פי כן ישנו מצב שבו השכל מנוטרל ושבו רק הרגש נשאר, שברגש האדם מרגיש *סוג של* חוסר קיום.

ז"א חוסר קיום מוחלט לגמרי לא ניתן להרגיש בשום שלב. להרגיש חוסר קיום מוחלט = להיות אלוהים / אין סוף וכולי. אך יחד עם זאת הרגש מסוגל להרגיש *סוג* של "כלום".

ז"א ישנם מצבים שבהם השכל מנוטרל לגמרי ואז נשאר רק רגש / דמיון, ואז הרגש של האדם חווה מציאות של דבר והיפוכו. דהיינו האדם עצמו חווה את חוסר הקיום של עצמו, *לא* דרך השכל, כי באותו הרגע השכל *אינו* פעיל. וזה נקרא מצב של ביטול לאלוהים / התפשטות הגשמיות / ביטול לאין סוף / הכללות באין סוף. מצב שבו ה"אני" של האדם מתחבר לצד של האלוהים שבו, והוא *כאילו* הופך להיות אלוהים לכמה רגעים...

ומה קורה לאחר מכן ? ואחרי שהרגש חווה את התחושה הזו של ה"אין", אז הכוח של השכל חוזר לאדם, ומה שנשאר בשכל של האדם נקרא "רשימו" מלשון "רושם". דהיינו בחוויה של האדם בתחושה שלו / ברגש שלו הוא בעצם יודע ומכיר את המציאות *האמיתית* שבה הוא עצמו לא קיים. וזה למרות שהשכל עצמו לא מסוגל לתפוס את העניין הזה.

ז"א הגענו בעצם למצב שבו הרגש חזק יותר מאשר השכל !

ז"א, כפי שאמרנו ידיעת ה"אני" היא הידיעה הוודאית ביותר שיש לאדם. אבל קיימת סוג של ידיעת "אני", שהיא דרך הרגש בלבד ולא דרך השכל בשום צורה. ז"א שהאדם "יודע" את האמת שהוא עצמו *לא* קיים, שאת זה כמובן הוא יודע באמצעות ה"רושם" שנשאר בו מהביטול שלו לאין סוף, אך השכל שלו כמובן לא מסוגל להבין כזה דבר, כי הרי השכל אינו מסוגל לתפוס דבר כזה שנמנע מצד עצמו כנ"ל, ובפרט בעניין כזה, שהשכל עצמו יבין שהוא לא קיים, זה משהו מעבר לשכל. אבל *הרגש יודע שזו האמת*.

וזו כמובן אמת שחזקה יותר מכל שאר האמיתות. ז"א מצב כזה שהאדם יודע משהו, שאין לו שום דרך להסביר אותו בשכל אפילו לא לעצמו, אין לזה כמובן שום קשר לחושים של הגוף. ולא רק זה, אלא שהשכל עצמו כביכול אומר לאדם שזה לא יכול להיות.

ז"א השכל אומר לאדם שזה לא יכול להיות שהוא איננו, והוא כמובן לא מסוגל להבין מה זה אומר, אבל אף על פי כן, הרגש והלב יודעים את האמת, שה"אני" הוא כלום ! דהיינו האדם עצמו יודע בתוך תוכו את האמת, שהיא תחושה שחזקה יותר מאשר השכל.

והעניין הזה כמובן הוא עד אין סוף ולנצח. ז"א מאחר שהשכל עצמו אינו מסוגל לתפוס את מהות האין סוף עצמו כפי שהיא באמת לאמיתה, דהיינו השכל אינו מסוגל להבין מהו ביטול הישות של עצמו. ואפילו הרגש עצמו, גם הוא עצמו לעולם לא יהיה מסוגל לתפוס את מהותו של אלוהים כפי שהיא באמת לאמיתה, ממילא זה תהליך אין סופי של תענוג / טוב / אושר. שבו בעצם האדם מתקרב בכל פעם יותר ויותר לאמת האבסולוטית שהיא אלוהים.

ז"א ידיעת האמת הזו, דהיינו ידיעת האמת של הרגש שחזק יותר מהשכל, דהיינו אחרי המצב של הביטול לאלוהים, והתאחדות של נשמת האדם עם אלוהים עצמו, באמצעות הרגש, זה בעצמו משהו שהוא יכול להתרחש עד אין סוף. ז"א האדם בכל פעם יכול יותר ויותר להיכלל עוד פעם ועוד פעם באין סוף, ולהתקרב יותר ויותר לאמת האבסולוטית שהיא אלוהים עצמו. וממילא, תחושת האמת שיש לאדם עצמו, מתחזקת בכל פעם מחדש.

וניתן נקודת מבט נוספת על עניין ה"אמת". כל דבר שקיים מלבד אלוהים הוא "אפשרי המציאות". ז"א יתכן שהוא יהיה קיים ויתכן שלא. אלוהים לעומת זאת הוא "מחויב המציאות", ז"א הוא חייב להיות קיים מצד עצמו. הדבר היחיד שחייב להיות קיים מעצמו עצמו ושקיומו אינו תלוי בשום דבר אחר, הוא אלוהים עצמו. וזו כמובן אמת. דהיינו משהו שהוא נכון מצד עצמו. ולא נכנס כאן לעניין שאת המהות של אלוהים עצמו לא ניתן לתפוס בשכל, מאחר שהאדם הוא רק נברא ולא הבורא עצמו, אך אלוהים הוא "מחויב המציאות", מאחר שהוא חייב להיות קיים מצד עצמו.

ונתבונן בעניין ידיעת "אמת". נניח שאתה יודע בשכל + חושים שיש מולך שולחן. אתה בעצם יודע אמת כלשהי (אמת שם מושאל, חשוב לזכור זאת !), אך אתה יודע אמת של מציאות שהיא רק אפשרי המציאות. ז"א אמת בעצם מתארת מציאות. וכאשר אתה יודע שיש שולחן, אתה בעצם יודע מציאות שהיא רק אפשרית. כי בדיוק כמו שיש שולחן, כך גם יכול לא להיות שולחן. קיומו של השולחן הוא רק אפשרי.

ואפילו ידיעת ה"אני" עצמה, דהיינו הידיעה של האדם את קיומו הוא עצמו. ידיעה שמבוססת על רגש + שכל. גם זו ידיעה אומנם עצמית, אך עדיין ידיעה של "אפשרי המציאות". כי כפי שכבר התבאר, גם ה"אני" עצמו של האדם הוא רק אפשרות. (ראה: מי אחראי לכך שהתודעה שלך קיימת ?). ז"א אלוהים מרצונו הטוב בלבד גורם לכך שה"אני" שלך יהיה קיים. אם אלוהים *מפסיק* לרצות שהתודעה שלך תהיה קיימת, אינך קיים ! אם אלוהים רק *מפסיק* לרצות, באותו הרגע, גם ה"רגע" עצמו מפסיק מלחדול, דהיינו מימד הזמן עצמו + מימד המקום + כל המציאות כולה, כולם נעלמים כלא היו !

ולכן בעצם גם ידיעת האדם את הקיום שלו עצמו, גם זו לא ידיעה שראויה להיקרא "אמת". מאחר שהיא ידיעה של דבר שהוא רק "אפשרי המציאות". ז"א אתה יודע מציאות כלשהי, שהיא רק אפשרות, אך שהקיום שלה אינו מחויב מצד עצמה.

לעומת זאת, כאשר האדם מתחבר בעצם לצד של האלוהים שבו (שורש הנשמה / שורש הרצון של האדם), זה בעצם הרגע שבו האדם יודע *משהו* מה"אמת" האבסולוטית, שהיא כמובן אלוהים שהוא "מחויב המציאות". ז"א האדם בעצם "יודע" (חווה כנ"ל) מציאות שהיא שייכת לאלוהים עצמו שהוא מחוייב המציאות, זו בעצם ידיעה של אמת אמיתית. שזו כמובן חוויה אפשרית עד אין סוף. כי לעולם האדם לא ישיג את מהות אלוהים עצמו, אלא הוא תמיד מקבל רק "טעימות" מהטוב האין סופי שהוא אלוהים עצמו.

כאשר האדם זוכה לביטול המוחלט לאלוהים, זה הרגע שבו הוא בעצם מתחבר לצד של אלוהים של האני שלו. וזה בעצם השלב שבו הוא "יודע באמת" שיש אלוהים, ידיעה שהיא וודאית יותר מאשר הידיעה שבן אדם חושב שהוא קיים. כי כנ"ל, ידיעת ה"אני" הרגיל שהוא רק "אפשרי המציאות", זאת ידיעה שגם הוודאות שלה עצמה מוטלת בספק מצד המציאות. אך ידיעת אלוהים, זו ידיעה אמיתית שאינה מוטלת בספק, גם אם השכל עצמו אינו מבין זאת.

לסיכום: אמת = אלוהים. כל השאר הוא רק כאילו "אמת". אך האמת המוחלטת, שאינה תלויה בשום דבר, היא אלוהים האין סופי.

והמסקנה המעשית מכל המאמר היא. כי לחפש את האמת בכל דבר = לחפש את עצמך = לחפש את אלוהים = לחפש את הטוב האין סופי = להבין את המציאות באמת וכולי. ולסיום נביא את דברי רבי נחמן מברסלב, על עניין החשיבות של חיפוש האמת בכל מצב. כדלהלן

"אַךְ אֵיךְ יִזְכֶּה לָזֶה [איך האדם יכול לזכות לכל טוב בחייו] ? הָעִקָּר שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ הוּא אֱמֶת, לֵיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, כִּי 'חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת', וְהוּא יְסוֹד הַכּל ! כִּי אֱמֶת הוּא ראשׁ תּוֹךְ סוֹף. וְכֵיוָן שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמֶת, אֲזַי כִּבְיָכוֹל נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, אֲשֶׁר חוֹתָמוֹ אֱמֶת... וְכֵיוָן שֶׂה' אוֹר לוֹ, יוּכַל לִמְצא פְּתָחִים הַרְבֵּה לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ וְהַגָּלוּת שֶׁהוּא סָגוּר שָׁם.
כִּי בֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם פְּתָחִים הַרְבֵּה [לצאת מהבעיות]... וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא שָׁם פְּתָחִים, הָיָה יְכלֶת לָצֵאת. רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת, וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת... כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ"ל, הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח...
אַךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת, אֱמֶת גָּמוּר בָּרוּר וְצָלוּל בְּלִי שׁוּם דּפִי ! וְהַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו, שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה' כָּרָאוּי.
וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת אֱמֶת הָאֲמִתִּי, אֲזַי ה' אוֹר לוֹ, וַאֲזַי הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, כִּי נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר ה'. אַךְ מִי שֶׁעֲדַיִן לא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱמֶת, וְעַל כָּל זֶה הוּא בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֱמֶת, אַף כִּי אֵינוֹ מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁלּא הִגִּיעַ לָאֱמֶת הַנָּכוֹן, עַל כָּל זֶה הָאֱמֶת הוֹעִיל שֶׁיּוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ. וְגַם בָּזֶה מַדְרֵגוֹת וְעִנְיָנִים, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמוֹ...
וְעִקַּר הַכַּוָּנָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁךְ וְהַקְּלִפָּה, וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲפֵלָה, הַמְסַבֶּבֶת וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, אֲזַי עִקַּר עֲצָתוֹ שֶׁיַּמְשִׁיךְ עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת, וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי. וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ וְסִבּוּב שֶׁיַּחֲשִׁיךְ לוֹ, כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְהוּא בְּחִינוֹת "ה' אוֹרִי" וְכֵיוָן שֶׁה' אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁךְ שֶׁיַּחֲשִׁיךְ אוֹתוֹ. וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ...". בהצלחה.

לקריאה נוספת:
* מי אתה ? האם אתה קיים ? איך אתה קיים ? מי אחראי לכך שהתודעה שלך קיימת ? ועוד !
* על: יחסי הכוחות שבין אמונה, שכל, דמיון, רגש, אלוהים, אמונות טפלות ועוד.
* אין סוף. מהו אין סוף ? האם ניתן לתפוס את מהות האין סוף ?

---

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

 

"וְזֶה בְּחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת כִּי כְּשֶׁרוֹצֶה לְהִכָּלֵל בִּרְצוֹן אֵין סוֹף, צָרִיךְ לְבַטֵּל אֶת הַיֵּשׁוּת שֶׁלּוֹ...
"וְלא יָדַע אִישׁ", אֲפִלּוּ משֶׁה לא יָדַע... כִּי נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף. וְכָל זֶה הָיָה בְּמוֹתוֹ, אֲבָל בְּוַדַּאי גַּם בְּחַיָּיו הָיָה לוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, וְהָיָה מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹר אֵין סוֹף, אֲבָל הַהִתְפַּשְּׁטוּת הָיָה בִּבְחִינַת: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וְאָבִיתָ תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר, מִקְּרוּצֵי חֹמֶר', וּבִשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ שֶׁלּא יִשָּׁאֵר כֵּן, אֶלָּא עַד עֵת שֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וְיִטּל נִשְׁמָתוֹ...
וּבְשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַבֵּי אֵין סוֹף, אֲזַי הוּא בִּבְחִינַת: "וְלא יָדַע אִישׁ", שֶׁאֲפִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל זאת הַבְּחִינָה צָרִיךְ לִהְיוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם יֵשׁוּתוֹ. נִמְצָא כְּשֶׁהוּא בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, אֲזַי צָרִיךְ לְהַרְאוֹת גַּם לְדַעְתּוֹ. כִּי מִתְּחִלָּה, בִּשְׁעַת דְּבֵקוּת הָיָה נִתְבַּטֵּל הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְלא יָדַע אִישׁ", וּכְשֶׁהוּא בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, שֶׁשָּׁב [לְדַעְתּוֹ] לְיֵשׁוּתוֹ, אָז שָׁב לְדַעְתּוֹ, וּכְשֶׁשָּׁב לְדַעְתּוֹ, אָז הוּא יוֹדֵעַ אַחְדוּת הָאֵין סוֹף וְטוּבוֹ, וַאֲזַי אֵין חִלּוּק... בֵּין מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים. כִּי בְּאֵין סוֹף אֵין שַׁיָּךְ, חַס וְשָׁלוֹם, שִׁנּוּי רָצוֹן, כִּי הַשִּׁנּוּיִים אֵינוֹ אֶלָּא בְּשִׁנּוּי הַתְּמוּנוֹת.
אֲבָל עַל יְדֵי הַדְּבֵקוּת שֶׁל אָדָם בְּאֵין סוֹף, שֶׁשָּׁם אֵין שִׁנּוּי רָצוֹן, כִּי שָׁם רָצוֹן פָּשׁוּט, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאָר בּוֹ רְשִׁימוּ מֵאַחְדוּת הַזּאת, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֶׂה בִּבְחִינַת וָשׁוֹב, אֲזַי הָרְשִׁימוּ מַרְאֶה לָדַעַת, שֶׁיֵּדַע שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אֶחָד."

"בְּחִינַת קדֶם הַבְּרִיאָה, בְּחִינַת אֵין סוֹף, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּחִלָּה. וּמֵחֲמַת שֶׁזּאת הַבְּחִינָה הִיא בְּחִינַת אַיִן, עַל כֵּן אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה לָזֶה, כִּי אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אַיִן, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עָנָו בֶּאֱמֶת וּמְבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל כְּאִלּוּ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, עַד שֶׁנִּכְלָל בְּאֵין סוֹף"

"כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁהוּא יֵשׁ, אֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּכָל מָקוֹם בְּבַת אַחַת, כִּי מַה שֶּׁהוּא יֵשׁוּת, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד כָּאן אֵינוֹ כָּאן,... אֲבָל מִי שֶׁהוּא אַיִן, אֵין מָקוֹם שֶׁלּא יִהְיֶה שָׁם, כִּי אֵין לוֹ מָקוֹם כְּלָל. וְעַל כֵּן כָּל מַה שֶּׁהַצַּדִּיק נִכְלָל יוֹתֵר בָּאַיִן, הוּא יָכוֹל לְהַשְׁגִּיחַ וּלְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם בְּיוֹתֵר, כִּי אֵין שַׁיָּךְ לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְרָחוֹק מֵהָעוֹלָם, כִּי אֵין לוֹ מָקוֹם כְּלָל"

"דַּע, שֶׁיֵּשׁ אוֹר, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִנַּפְשִׁין וְרוּחִין וְנִשְׁמָתִין, וְהוּא אוֹר אֵין סוֹף וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן רְדִיפָה דְּמַחֲשָׁבָה לְמִרְדָּף אַבַּתְרֵהּ וְעַל יְדֵי הָרְדִיפָה, אָז הַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג אוֹתוֹ בִּבְחִינַת מְטֵי וְלָא מְטֵי כִּי בֶּאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ, כִּי הוּא לְמַעְלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה"

"וְדַע, שֶׁגַּם לֶעָתִיד, שֶׁתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה, וְיִהְיֶה נַעֲשֶׂה מֵהַשֵּׂכֶל הַמַּקִּיף שֵׂכֶל פְּנִימִי, גַּם אָז יִהְיוּ מַקִּיפִים אֲחֵרִים, כִּי בְּוַדַּאי לא יֵדְעוּ מַהוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק כָּל אֶחָד יַשִּׂיג לְפִי מַדְרֵגָתוֹ וּלְפִי עֲבוֹדָתוֹ וִיגִיעָתוֹ וְטָרְחוֹ"

"וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת, בִּשְׁעַת בִּטּוּל שֶׁנִּתְבַּטֵּל אֶל הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כֻּלּוֹ אֶחָד, אֲזַי בֶּאֱמֶת נִתְבַּטְּלִין הַיִּסּוּרִין כַּנַּ"ל. אַךְ אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת תָּמִיד קָבוּעַ בִּבְחִינוֹת הַבִּטּוּל, כִּי אִם כֵּן יֵצֵא מִגֶּדֶר אֱנוֹשִׁי, וְעַל כֵּן מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה הַבִּטּוּל בִּבְחִינוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב.
עַל כֵּן כְּשֶׁחוֹזֵר הַשֵּׂכֶל מֵהַבִּטּוּל אֶל הַמּחַ, שֶׁהוּא כְּלִי הַשֵּׂכֶל, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לְהַמּחִין, שֶׁהֵם הַכֵּלִים, לְקַבֵּל זֶה הַשֵּׂכֶל שֶׁל בְּחִינוֹת בִּטּוּל, כִּי הוּא בְּחִינוֹת אֵין סוֹף, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֶחָד, כֻּלּוֹ טוֹב, וּמֵחֲמַת זֶה מַרְגִּישׁ הַמּחַ הַצַּעַר שֶׁל הַיִּסּוּרִין. כִּי עִקַּר הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל כָּל הַיִּסּוּרִין וְהַכְּאֵבִים, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בְּהַמּחַ. כִּי מֵהַמּחַ יוֹצְאִין צִנּוֹרוֹת לְכָל הָאֵיבָרִים כֻּלָּם, וְעַל יְדֵי זֶה מַרְגִּישׁ הַמּחַ הַכְּאֵב בְּאֵיזוֹ אֵיבָר שֶׁהוּא...
וְאַחַר כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁב מֵהַבִּטּוּל, אַף עַל פִּי כֵן מֵהָרְשִׁימוּ שֶׁנִּשְׁאָר מֵהַבִּטּוּל, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה. כִּי עַל יְדֵי הַבִּטּוּל שֶׁנִּתְבַּטֵּל אֶל הַתַּכְלִית, וְהִשִּׂיג שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִין הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד, עַל יְדֵי זֶה נִתְמַלֵּא שִׂמְחָה"

"וְאֵלּוּ הֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּבְדָּל מַדָּעוֹ [של האל] מִן מַדָּעֵנוּ. הָרִאשׁוֹן, שֶׁבְּמַדָּעוֹ הָאֶחָד יוֹדֵעַ יְדִיעוֹת רַבּוֹת, וְאֵין רִבּוּי בְּמַדָּעוֹ: הַשֵּׁנִי, יוֹדֵעַ הַדְּבָרִים קדֶם הִמָּצְאָם, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין לָהֶם הֲוָיָה כְּלָל: וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁמַּדָּעוֹ מַקִּיף דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית: וְהַרְבִיעִי, שֶׁאֵין שִׁנּוּי בִּידִיעָתוֹ וְאֵין שִׁנּוּי כְּשֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר בְּכחַ, וְאַחַר כָּךְ שָׁב פּעַל: וְהַחֲמִישִׁי שֶׁיְּדִיעָתוֹ אֵין מוֹצִיא הַדָּבָר מֵאֶפְשָׁרוּתוֹ"

בעניין זה שכל מה שקיים הוא רק אפשרי המציאות. וזכות הקיום של האדם היא רק מהצד שבו הוא נכלל ומבטל את עצמו לאלוהים, שהוא מחוייב המציאות. (לקריאה בהרחבה: ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה נב - הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי)

"הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת. כִּי רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, אֲבָל כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם הֵם אֶפְשָׁרִי הַמְּצִיאוּת. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בְּרָאָם יֵשׁ מֵאַיִן, וּבִיכָלְתּוֹ וְכחוֹ וְאֶפְשָׁרוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הָיָה לְבָרְאָם אוֹ שֶׁלּא לְבָרְאָם, עַל כֵּן בְּוַדַּאי כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ הוּא אֶפְשָׁרִי הַמְצִיאוּת...
מֵחֲמַת שֶׁבֶּאֱמֶת עַתָּה שֶׁכְּבָר נֶאֶצְלוּ וְנִמְשְׁכוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, עַתָּה בְּוַדַּאי הָעוֹלָם הוּא בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת... אַךְ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָן כְּשֶׁנֶּאֶצְלוּ, הָיוּ הֵם בְּעַצְמָן עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם, הַכּל הָיָה אֶפְשָׁרִי הַמְצִיאוּת, כִּי הָיָה בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהַאֲצִילָם וּלְבָרְאָם אוֹ שֶׁלּא לְבָרְאָם...
וְעִקַּר הַכַּוָּנָה שֶׁבָּרָא כָּל הָעוֹלָם... שֶׁיַּחְזְרוּ וְיִדְבְּקוּ בְּשָׁרְשָׁן דְּהַיְנוּ שֶׁיַּחַזְרוּ וְיֻכְלְלוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, וּבִשְׁבִיל זֶה נִבְרָא הַכּל...
אַךְ לִזְכּוֹת לָזֶה לְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ לַחֲזר וּלְהִכָּלֵל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת, כִּי אִם עַל יְדֵי בִּטּוּל שֶׁיְּבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּטּוּל, כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת.
כִּי עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, עַל יְדֵי זֶה הוּא זוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת, עַד שֶׁזּוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ, וּלְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ...
וִיבַטֵּל הַכּל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּטּוּל בֶּאֱמֶת. הַיְנוּ שֶׁבַּתְּחִלָּה יַרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת וְשִׂיחוֹת בְּהִתְבּוֹדְדוּת בַּלַּיְלָה בְּדֶרֶךְ יְחִידִי כַּנַּ"ל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְבַטֵּל זֶה הַדָּבָר, דְּהַיְנוּ לְבַטֵּל מִדָּה וְתַאֲוָה זאת. וְאַחַר כָּךְ יַרְבֶּה עוֹד בַּהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ"ל, עַד שֶׁיְּבַטֵּל מִדָּה וְתַאֲוָה אַחֶרֶת. וְכֵן יִנְהַג זְמַן רַב בְּהִתְבּוֹדְדוּת, בַּזְּמַן הַנַּ"ל, וּבַמָּקוֹם הַנַּ"ל עַד שֶׁיְּבַטֵּל הַכּל.
וְאַחַר כָּךְ עֲדַיִן נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ אֵיזֶה דָּבָר וְכוּ', וְאַחַר כָּךְ מְבַטְּלִין גַּם זֶה, עַד שֶׁלּא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ כְּלוּם... שֶׁלּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ כְּלוּם, שֶׁיִּהְיֶה בִּבְחִינַת מָה בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּטּוּל בֶּאֱמֶת
וְאַזַי כְּשֶׁזּוֹכֶה לְבִטּוּל בֶּאֱמֶת, וַאֲזַי נִכְלָל נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, אֲזַי נִכְלָל כָּל הָעוֹלָם עִם נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשׁוֹ, שֶׁהוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, כִּי הַכּל תָּלוּי בּוֹ כַּנַּ"ל, וַאֲזַי נַעֲשֶׂה כָּל הָעוֹלָם עַל יָדוֹ בִּבְחִינַת מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת כַּנַּ"ל...
דַּע שֶׁעִקַּר הַבִּטּוּל, שֶׁאָדָם מְבַטֵּל יֵשׁוּתוֹ וְנַעֲשֶׂה אַיִן, וְנִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֵין זֶה אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת. וְהַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ מָקוֹם וּזְמַן מְיֻחָד, שֶׁלּא יְבַלְבְּלוּ אוֹתוֹ הַמּוֹנְעִים. וְהַזְּמַן הוּא בַּלַּילָה, הַיְנוּ הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הַכּל יְשֵׁנִים. וְהַמָּקוֹם הוּא בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, וְלא בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים, שֶׁלּא יַפְסִיקֶנּוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, אֶלָּא דַּיְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין רַבִּים הוֹלְכִים שָׁם, שָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד, וְהַיְנוּ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי.
וְאָז יָכוֹל לְפַנּוֹת לִבּוֹ מִכּל וָכל, וְיָכוֹל לָבוֹא לְבִטּוּל כָּל הַיֵּשׁוּת, וְהַיְנוּ וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה. וְאָז כְּשֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי, אֲזַי הוּא נִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָז הוּא בָּא לִבְחִינַת מְחֻיָּב, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת, וְכָל הַדְּבָרִים הֵם אֶפְשַׁר הַמְּצִיאוּת, וּכְשֶׁנִּתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ, אֲזַי הוּא יוֹצֵא מִבְּחִינַת אֶפְשָׁר, וְנִכְלָל בַּמְחֻיָּב. וְזֶה בְּחִינַת: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ"

קרא עוד על טוב , דבר והיפוכו , המוח האנושי , רצון , אין סוף , שכל / דעת , גבולות השכל , אפשרי המציאות , אמונה , מחויב המציאות , אשליה אופטית , נצח , מימד