ברא האלוהים איש ואישה.

שם אותם בגן העדן. היה להם הכל

ולא היה להם כלום.

הכל היה מותר. כל הצרכים סופקו.

רק גבול אחד קטן הוא שם. רק לא אחד קטן

וגם אותו היצר האנושי רצה לבדוק.

לא מודע למחיר הכבד אותו ישלם -

הגרוש מגן העדן.

מרגע שברא אלוהים את האדם, הוא ברא יחד איתו את הפיתוי,

את המלחמה בין המותר לאסור, את המלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

כשאנחנו מתפתים ליצר הרע

יש לזה מחיר.

אדם וחווה נענשו פעמיים -

פעם אחת על שלא עמדו בפיתוי

ובפעם השניה על שלא לקחו אחריות

אלא האשימו האחד את השני.

שעור מאתגר וחשוב

אותו אנו לומדים תמיד בדרך הקשה.

אתמול התעסקנו בגן בספור גן העדן ובאמת דיברנו על לקיחת אחריות מול להאשים.

מאחר והשפה הזאת מוכרת כבר לילדים, זה היה נראה להם מאד ברור.

רצה הגורל וקרה המקרה הבא:

חלק מהילדים יצאו לחצר לשחק כדורגל. ישבתי על המגלשה ועודדתי אותם בקריאות:

"הכ-דור הוא עגול" בתקווה שהם ירשו לי להשאר,

כי הבן שלי, ששיחק כדורסל בצעירותו, לא הרשה לי לבוא למשחקים אחרי הפעם הראשונה שצרחתי מלוא גרוני:

"זה הבן שלי" כל פעם שהוא קלע סל.

קבלתי צו איסור כניסה עם אמירה מאד ברורה. זה או את או אני...:)

בכל מקרה, לאחר זמן מה,

הכדור עף החוצה ונעצר ברכב שלי שחנה מול הגן. החוק של המשחק  אומר שאם הכדור עף החוצה, נעצר המשחק לקצת זמן.

אמרתי להם שעוד מעט אתפנה ואביא להם את הכדור. הם לא אהבו את העיכוב, אבל קיבלו. אני המשכתי בעיסוקי וכשהתפניתי להביא להם את הכדור גיליתי שאחד הילדים העיף חול מהחצר על האוטו שלי הירוק המלוכלך ממילא..

צחקתי בתוכי על ההזדמנות המופלאה שנפלה בחלקי

וקראתי לכל הילדים החוצה לשבת לשיחה.

ישבנו בחצר ובקשתי שמי שהעיף חול על האוטו יקח על זה אחריות. ישר קפצו שניים שהיו מוכנים לקחת אחריות. שאלתי אותם אם הן העיפו את החול על האוטו ותשובתם היתה שלא, כצפוי, אלה הם הילדים שמוכנים לקחת אחריות עבור כולם, כדי להציל את המצב.

אמרתי להם שאני יודעת מי לקח (ברור היה לי שזה אחד מהשחקנים) ואני מבקשת ממנו לקחת אחריות, שאני לא רוצה שאחרים יאמרו את שמו אלא שהוא יעשה זאת בעצמו כי זאת בגרות. הזכרתי להם את מפגש הבוקר.

לאחר כמה דקות של שקט,

כשחלק מהילדים כבר נורא רצו לומר מי זה

והיה להם קשה להתאפק,

היו לי כמה אפשרויות:

לוותר (מה שלא נראית לי אופציה נכונה)

לומר שאין לי ברירה אלא לא להרשות יותר כדורגל בגן

או לעשות שיהיה לו שווה לקחת אחריות.

החלטתי להכביד על המאזניים של ההתלבטות

ואמרתי:

בואו נעשה את זה יותר מעניין,

אני עכשיו אספור עד 10

אם אגיע ל- 10, והילד לא יקח עדיין אחריות

אז היום לא תוכלו להמשיך את המשחק,

אם אגיע ל-20, אז גם ביום ראשון לא תוכלו לשחק

אם אגיע ל-30, אז גם ביום שני לא תוכלו,

כולם הבינו את מה שעכשיו אמרתי?

1,

2,

בשתיים הוא כבר לקח אחריות...

אמרתי לו "כל הכבוד שלקחת אחריות" ונגמר סיפור. 

מסקנה -

ככל שיש לנו יותר לאבד - אנחנו מוכנים יותר מהר לקחת אחריות.

אדם וחווה לא לקחו אחריות כי לא ידעו ולא הבינו את המחיר שהם עומדים לשלם בכך שהתפתו ליצר הרע ואלוהים לא טרח לומר להם, אולי כי לא רצה לטעת בהם את הרעיון.

הרעיון נמצא בנו, צריך רק מי שיעורר אותו,

זה היה תפקידו של הנחש בסיפור סססס......

שבת מופלאה,

גילה