משהו לא בסדר אצלי.

לפעמים כשאני מאמין שמשהו לא בסדר אצלי, אני מרגיש כל כך אשם.

האשמה חונקת אותי, ואני חש חסר אונים ובודד.

לפעמים כשאני מאמין שמשהו לא בסדר אצלי, אני מתבייש נורא.

הבושה מכווצת לי את הלב, ואני מרגיש כמו בתוך כלא.

לפעמים, כשאני מאמין שמשהו לא בסדר אצלי, אני ממש מפחד.

אני מפחד שמרוב שיש אצלי דברים לא בסדר, אז בסוף כבר לא יהיה לי קיום.

לפעמים, כשאני מאמין שמשהו לא בסדר אצלי, וזה כואב מאוד

אני לא רוצה להרגיש את הכאב.

ואז אני כועס וזועם ושונא מאוד.  אפילו רוצה להרוג.

וזה נראה לי ממש לא בסדר.

לפעמים, כשאני מאמין שמשהו לא בסדר אצלי, אני מקנא כל כך

עד שנדמה לי שאני ממש מכוער, ואז אני עוד יותר מאמין שמשהו לא בסדר אצלי.

ולפעמים, כשאני מאמין שמשהו לא בסדר אצלי,

פתאום אני שואל  - אבל איך זה ייתכן?

והאם זה באמת נכון?

ולפעמים נדמה לי שהמון אנשים חושבים שמשהו לא בסדר אצלם.

כאילו כבר אלפי שנים זה מובן מאליו.

ואז בא לי לחזור בזמן, לתקופה של אדם וחוה

ולהגיד לאלוהים שהוא ממש לא בסדר עם כל מה שהוא עשה ואיך שהוא התנהג.

שכככה לא מתנהגים למי שאתה בורא.

שזה לא יפה להאשים אנשים על שהם אוכלים תפוח.

ובא לי לבוא לאדם וחווה ולהגיד להם שכל הקטע עם עלי התאנה הוא די מצחיק.

אבל אז אני שומע אנשים שאומרים, שבלי אשמה ובלי בושה, העולם כבר היה נהרס.

וכולם היו רוצחים ואונסים את כולם.

ואז בא לי לשאול אותם - אבל רגע אחד, זה לא מה שקורה עכשיו אחרי אלפי שנות בושה ואשמה?

אז הם אומרים לי שלא ממש,  ושיכול היה להיות יותר גרוע.

ואני תוהה האם רצח ואונס אלו רק דברים שעושים האנשים "האחרים", "הרשעים"?

או שאולי זה משהו שקורה בתוך הגוף, בתוך תודעה והלב של האדם.

האם האמונה שמשהו לא בסדר אצלי, איננה סוג של רצח עצמי?

האם היא לא מובילה לאונס פנימי?

ואני תוהה - איך הם יודעים שיכול היה להיות יותר גרוע?

מתי ניסינו פעם אחרונה דרך חדשה?